כיצד השתנה הצורך של כולנו באהבה
רבים בימינו סבורים שמוסד הנישואים מיותר, ויותר צעירים מעדיפים להישאר רווקים. מה זה אומר על חשיבות האהבה ב-2018?
נתונים שהתפרסמו בשנים האחרונות מראים שגיל הנישואים עולה, מחצית מהנשים וכשני שליש מהגברים מתחת לגיל 30 הם רווקים, 39% סבורים שמוסד הנישואים מיותר, ואחד מתוך שלושה זוגות יסיימו בגירושים. מושגים שנחשבו עד לא מזמן לטאבו שלא ניתן היה לפקפק בו כגון זוגיות, מוסד הנישואים והתא המשפחתי, מושמים כעת בסימן שאלה ומקבלים הגדרה מחודשת.
אך האם יש בנתונים אלו כדי להציע שהאהבה תופסת מקום פחות מרכזי בחיינו, ושמהכוח המניע את העולם אהבה הפכה להיות מצרך המוגדר כמשהו שנחמד אם יש, ואם אין אז לא נורא? לא בהכרח. אהבה ככוח מניע ומרכזי בחיינו לא נעלמה מהעולם.
ישנם חלקם במבנה המוח שלנו שהתפתחותם מושפעת רבות מהסביבה, והם משלימים את התפתחותם רק בגילאי העשרים המאוחרים. חלקים אלו ממוקמים באזור במוחנו הנקרא 'הקורטקס הפרה-פרונטלי', והתפתחותם מעוצבת על ידי גירויים המצויים בסביבה כמו חברים, מערכות חינוך וטכנולוגיה. לעומתם, חלקים פרימיטיביים במוחנו המשותפים לנו ולמינים אחרים, מתפתחים ללא שום תלות בסביבה החיצונית. בסביבה זו של המוח מצויות המערכות המוחיות המתווכות את יכולתנו לאהוב.
למרות מה שנהוג לחשוב, הכוח המניע את האבולוציה אינו הישרדות. המטרה העיקרית של האבולוציה היא שכפול גנים. הצורך שלנו בקשר התפתח על מנת לשרת מטרה זו. מכיוון שצורך זה הוא כל כך בסיסי, התפתחו שלוש מערכות מוחיות נפרדות שמטרתן לדאוג להזדווגות ורבייה. מערכות אלו ממוקמות הרבה מתחת לקורטקס, הרבה מתחת לתהליכי החשיבה ולמערכות הרגש שלנו, והן עומדות בבסיס הצורך שלנו באהבה. מערכות אלו הן הכוח המניע את האבולוציה. מטרתן לייצר מוטיבציה להתרבות, ומכאן ששום התפתחות טכנולוגית או אתר הכרויות כזה או אחר לא ישנו מנגנוני הישרדות בסיסיים אלו.
עדויות נוירולוגיות לאהבה
המערכת הראשונה מונעת על ידי ההורמון טסטוסטרון המייצר את הדחף המיני – את התשוקה (lust), והיא שעומדת בבסיס הרצון להזדווג עם אדם אחר. האנרגיה המינית של מערכת זו מופנית כלפי פרטנרים שונים. זוהי המערכת היחידה המשותפת לכל המינים, בניגוד למערכות שמייצרות את הצורך לבסס קשר ארוך טווח עם אדם אחד, המשותפות רק לבני האדם, יונקים וציפורים.
המערכת השנייה מונעת על ידי ההורמון דופמין ומכונה 'אהבה רומנטית' (Romantic Love), מה שנוהגים לכנות כהתאהבות. מערכת זו ממקדת את האנרגיה במושא אהבה אחד שהופך למרכז הכובד מבחינת מחשבות ומוטיבציה. למרות מה שאנו נוהגים לחשוב, אהבה רומנטית אינה רגש אלא דחף, אנרגיה שמובילה לעוררות חיובית כשדברים הולכים כשורה, ולתחושת כאב עמוקה כאשר הצד השני לא משיב אהבה. אותם אזורי מוח המעורבים בהתמכרות, פעילים באותה מידה כשאנשים מדווחים על התאהבות, וכן אזורי המוח הפעילים בעת גמילה מהתמכרות, מראים אקטיבציה בעת אהבה נכזבת.
המערכת השלישית היא מערכת ההתקשרות (Attachment) שיוצרת תחושת מחויבות ודואגת לשימור הזוגיות בעיקר בשנה הראשונה לחיי התינוק. מחקרים מראים כי הנוירוטרנסמיטר המניע מערכת זו הוא סרטונין, המצוי בריכוז גבוה אצל שני בני הזוג בשנה הראשונה לחיי התינוק ומוביל לכך שהגבר ימקד את האנרגיה באם התינוק וכן פועל על מנת לדכא את האנרגיה המינית המופנית כלפי נשים אחרות.
לאחר השנה הראשונה נמצאה ירידה ברמות הנוירוטרנסמיטר סרטונין. במילים אחרות, מערכת זו מאפשרת לך לסבול את אותו אדם מספיק זמן כדי לגדל ילדים כשותפים. ההתקשרות מקדמת את הסבירות ששני אנשים יישארו ביחד על מנת להשלים חובות הוריות. בציפורים וביונקים אנו רואים עדויות להתקשרות כאשר זוג משתף בפעילויות כגון הגנה על הטריטוריה, בניית קן, האכלה ומטלות הוריות.
אז אם הצורך באהבה לא השתנה, מה כן?
בניגוד לחלקי המוח העומדים בבסיס הדחפים הפרימיטיביים שלנו ואינם מושפעים מהסביבה, ישנם חלקי מוח אחרים המושפעים רבות מהסביבה בה אנו חיים, בפרט אזור במוח הנקרא 'הקורטקס הפרה פרונטלי', שמגיע לבשלות רק בסביבות גיל 25 ומושפע מגירויים אליהם הוא ניחשף בסביבה שמקיפה אותנו. אזור זה במוחנו אחראי על תפקודים כגון: תכנון, זיכרון עבודה, ויסות דחפים ודחיית סיפוקים.
במשך מיליוני שנים בהם חיינו בחברת ציידים-לקטים, לא הורגלנו בבחירה של בן זוג פוטנציאלי מבין 1,000 אפשרויות באתר הכרויות. על פי פרופסור בארי שוורץ, אחרי מיליון שנות הישרדות המבוססת על אבחנות פשוטות, מבחינה ביולוגית איננו מוכנים למספר הבחירות שניצב בפנינו היום. יכולת הקיבולת הקוגניטיבית הינה בין 5 ל-8 אפשרויות. שפע הבחירות מוביל לתופעה המכונה 'פרדוקס הבחירה' (The Paradox of Choice), שגורסת כי מרבית האנשים לא מסוגלים להגיע להחלטה כאשר מוצעות להם מעל חמש אפשרויות.
השפע יוצר מצב על פיו מצד אחד, אנו אוהבים את המשחק ואת התחושה שהאפשרויות בלתי מוגבלות, ומצד שני נוצר עומס קוגניטיבי שגורם לפקפוק בבחירה שלנו, ולשאול את עצמנו כל הזמן כיצד ניתן לדעת שבאמת מצאתי את האחד. כתוצאה מכך נולדה תופעה חדשה שפרופסור הלן פישר מכנה בשם ׳אהבה איטית׳, או - 'התרחבות של תקופת הלפני מחויבות׳.
אם נישואים היו פעם ההתחלה של הקשר, הרי שהיום הם הפינאלה. אנשים לוקחים את הזמן לפני שהם מחליטים להתחייב. יותר מ-50% מהמשיבים לסקר שנעשה בארה"ב ספרו כי חיו עם בן זוג תקופה ארוכה לפני שהתחתנו איתו. שינוי מגמה זה מגיע מחששות, מהפחד לעשות טעות, מהצורך לדעת כל דבר אפשרי על בן הזוג לפני שמחליטים להתחייב.
הצורך באהבה הוא אוניברסלי, אבל הדרך שבה אנו שולטים ביחסים שלנו משתנה בצורה משמעותית. אנו מחליפים מודל שנסב סביב מחויבות ונאמנות במודל של בחירה חופשית, הגשמה עצמית ואושר. הצורך עצמו לא משתנה, אבל ההקשר שמווסת את היחסים שלנו משתנה משמעותית.
ד"ר לירז מרגלית היא חוקרת התנהגות ברשת, מטעם המרכז הבינתחומי
