"עוד לפני שנולדתי כבר הוגדרתי כטעונת טיפוח"
היא גדלה כילדה מבריקה בשכונת קטמונים בירושלים והתקבלה לתיכון בויאר היוקרתי. שם, קלרה יונה-משומר חוותה משבר, אך עם בגרותה הייתה קלרה ממקימי בית-הספר "קדמה", שנתמך על ידי הקרן החדשה לישראל בשנותיו הראשונות. "כשהתחלנו, אחוז הזכאות לבגרות בקטמונים היה אפסי. כיום, בין 80-85 אחוזים מתלמידי התיכון הם בעלי בגרות מלאה". 'בשביל ישראל' הפרק השלישי
בשיתוף הקרן החדשה לישראל
לא בכל יום יוצאת ילדה משכונת הקטמונים המוזנחת של שנות החמישים בירושלים, מתקבלת ללימודים בתיכון אליטיסטי בו לומדים ילדי העשירים של העיר, ומחליטה בבגרותה להקדיש את חייה לצמצום פערים חברתיים ולהעלאת קרנה של מורשת יהדות המזרח. זהו בדיוק סיפורה של קלרה יונה-משומר (59), ממייסדות מפעל החינוך המזרחי של עמותת "קדמה", ששמה לה למטרה לפתח אלטרנטיבה חינוכית ראויה בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח.
היא בת למשפחה בת שמונה נפשות. אביה, שעלה בגיל 18 מלוב, עבד כשוטר. אימה, שעלתה ארצה מתימן בגיל שמונה ונישאה בהיותה בת 15 בלבד, עבדה בניקוי בתים. המשפחה הגדולה התגוררה בבית קטן של שני חדרים השייך לדיור הציבורי. "מצבנו הכלכלי בבית לא היה מזהיר אבל מה שהציל אותי ושידעתי שיוציא אותי מהשכונה היה היותי תלמידה מצטיינת בבית-הספר היסודי השכונתי, המאירי", היא מספרת. ואכן, מכל המחזור בבית-ספרה התקבלו רק היא ונערה נוספת לתיכון בויאר היוקרתי, שבו למדו בעיקר ילדי השכונות המבוססות של עיר הבירה.
איך חווית את המעבר לתיכון המבוקש?
"המעבר לתיכון בויאר בגיל 14 פער בי שבר מאוד גדול", היא אומרת, "בשכונה שבה גדלתי נחשבתי לעוף קצת מוזר כיוון שלמדתי בתיכון של הירושלמים העשירים, ומצד שני, בתיכון עצמו גיליתי שהציונים הגבוהים שאותם קיבלתי בבית-הספר השכונתי היו שווים לציון עובר בלבד בבויאר, ולעיתים אף למטה מכך. היו גם מקצועות כמו פיזיקה וביולוגיה שלא למדתי בכלל בבית-הספר הקודם. הפערים הלימודיים היו גבוהים מאוד ומתלמידה חכמה בעלת ביטחון עצמי רב הפכתי לנערה חסרת ביטחון שענייני הלימודים כבר לא מעניינים אותה. התחושה הזו גרמה לי בעיקר לברוח מבית-הספר כמה שיותר".
עד כמה היית שונה?
זה בלט בכל דבר. החל מצורת הדיבור, דרך צורת הלבוש וכמובן במראה החיצוני. הייתי נערה מזרחית כהת עור שקוראים לה קלרה בתיכון שרובו תלמידים ממוצא אשכנזי. תויגתי על ידם כמזרחית, פרימיטיבית, כ'ילדה מהקטמונים', ובעצם כפחות שווה".
החוויות הקשות בתיכון לא גרמו לקלרה להתייאש אלא דווקא עוררו בה ניצנים מוקדמים של תודעה חברתית, שבאה לביטוי לראשונה בצבא. "את שירותי הצבאי עשיתי כפקידה בבסיס בה"ד 6 של חיל התחזוקה. בבסיס זה התקיימו קורסי טבחות ונהיגה לחיילים שרובם ככולם היו ממוצא מזרחי, וכך ראיתי במו עיניי את החלוקה העדתית בה עשה הצבא שימוש, חלוקה שהנציחה את הפערים גם לעתיד. בשיחותיי עם אותם נהגים וטבחים גיליתי לתדהמתי שרבים מהם אינם יודעים כלל קרוא וכתוב. פניתי למפקד הבסיס בבקשה ללמדם בהתנדבות. הוא הסכים לבקשתי, והכנתי תוכנית לימודי עברית שאותה הייתי מעבירה לחיילים תוך כדי לימודיהם בקורס".
עם סיומה את שירותה הצבאי היא השלימה בגרויות, נרשמה לאוניברסיטה העברית ועשתה שני תארים. באותה תקופה עברו הוריה לגור ברחוב שטרן בשכונת קריית-יובל, רחוב של בנייני רכבת מוזנחים, גם זאת במסגרת הדיור הציבורי, מעבר כפוי אותו תיארה אימה כמעבר מ"הפח אל הפחת". במהלך לימודיה באוניברסיטה הפכה קלרה לפעילה חינוכית חברתית בולטת, ומהר מאוד מונתה לתפקיד רכזת נוער ברחוב שטרן ובהמשך לעובדת קהילתית בשכונת הקטמונים. בשנת 1990 היא הקימה את "מכינת הבוגרים" באוניברסיטה העברית בירושלים, הפועלת עד היום, שבה משלימים התלמידים בגרויות ולומדים לבחינה הפסיכומטרית.
לימים, בעקבות פגישה עם ד"ר שלמה סבירסקי - סוציולוג ופעיל חברתי (וכיום מנהלו האקדמי של מרכז אדווה), נרתמה קלרה ליוזמתו להקמת מערכת חינוך אלטרנטיבית בשכונות, וכך הוקמה עמותת "קדמה - לשוויון בחינוך ובחברה בישראל". העמותה שמה לה למטרה להעניק חינוך עיוני ברמה גבוהה ביותר לבני שכונות ועיירות פיתוח, השם דגש גם על מורשת יהודי המזרח. במסגרת העמותה הוקמו בתי-ספר של קדמה בשכונות מצוקה בתל-אביב, קריית-מלאכי ובירושלים.
בית-הספר קדמה תל-אביב נסגר בינואר 1999 בשל סכסוך של העירייה ומשרד החינוך עם המקימים. עוד קודם לכן, ב-1995, נסגר בית-ספר קדמה בקריית-מלאכי. בית-ספר קדמה ירושלים זכה מאז הקמתו לתמיכה מסיבית של הקרן החדשה לישראל, שבלעדיה גם הוא לא היה שורד את שנותיו הראשונות. עם השנים הוא הפך לבית-ספר עירוני באופן פורמלי, וקלרה ניהלה אותו עד שנת 2006.
"מתחילת הדרך הרשויות השונות התנגדו להקמתם של תיכוני קדמה", היא מספרת, "אבל לא התכוונו לוותר בקלות. אני, כילדה, הוגדרתי על ידי המערכת כטעונת טיפוח. בזמנו הגדירו כך ילדים בהתבסס על מוצא האב, השכלתו ומספר האחים והאחיות בבית, כך שעוד לפני שנולדתי כבר הוגדרתי כטעונת טיפוח והותאם לי מסלול למידה פשטני במיוחד. לא רציתי שעוד ילדים יחוו הנצחה אי שוויונית כזאת לאורך כל חייהם. כשהגענו לקטמונים בתחילת שנות התשעים אחוז הזכאים לבגרות מקרב ילדי השכונה היה מזערי ממש. נכון להיום, בין 80-85 אחוזים מתלמידי התיכון הם בעלי בגרות מלאה ומחציתם ממשיכים ללימודים אקדמיים. במסגרת תוכנית הלימודים פנינו גם להחזיר את הגאווה לילדי עדות המזרח במוצאם והצלחנו לאתר חומרים היסטוריים מקיפים ומרגשים על מורשת יהודי המזרח, שלא נלמדו מעולם במערכת החינוך הממלכתית והפכו אצלנו ללימודי ההיסטוריה".
מעבר לעזרה ל"קדמה", הקרן החדשה לישראל תומכת בשלושת העשורים האחרונים בשלל ארגונים המקדמים שיח ומאבק מזרחי בישראל כמו "הקשת המזרחית הדמוקרטית", "פורום הדיור הציבורי", "מרכז תמורה", ארגון "אחותי", "קואליציית ליבי במזרח" ורבים אחרים. התמיכה ניתנת למאבקים בנושאים מגוונים ורבים: מאבק בעד חינוך שוויוני ואיכותי עבור ילדים ובני נוער בפריפריה, מאבק לשיקום הדיור הציבורי, מאבק באפליה נגד מזרחים בקבלה לעבודה ובמקומות בילוי – שהוביל לחקיקת החוק נגד סלקציה ב-2011, חלוקה צודקת של משאבים ציבוריים בתחום התרבות והחינוך, הכוונה בשוק העבודה לאוכלוסיות מוחלשות ועוד.
בשיתוף הקרן החדשה לישראל
לפנייה לכתב/ת 
