בנות, יש לי מוגבלות אך איני פגום בשום צורה
חששתי מהרגע שבו אספר להן על המגבלה המינורית שלי, ואכן הכול השתנה: היו בנות שניתקו את הטלפון ומאז לא שמעתי מהן מילה, היו שאמרו שהכול בסדר ושאין אדם מושלם בעולם הזה (אגב, גם אני חושב ככה), אבל אז, אחרי השיחה איתן, לא שמעתי מהן יותר
אני לירון יעקב, בן 27 מאופקים, ואני מתמודד עם מוגבלות פיזית קלה שנקראת C.P (שיתוק מוחין) מלידה, כשהנכות שלי מתבטאת בקושי בצד שמאל. בשנות חיי התמודדתי עם לא מעט אתגרים והתנסויות, אך לשמחתי, צלחתי אותם באמצעות הרבה תושייה ואומץ. לאורך השנים נלחמתי בגבורה ובכבוד על הזכויות שלי כבן אדם שהינו חלק מהחברה. לא ויתרתי ולא ביקשתי הנחות. לא מהחברה ובטח שלא מעצמי.
אני אדם שאפתן ואופטימי שלא מוכן לוותר, הולך כנגד כל הסיכויים ולא מוותר על החלומות שלי - גם כשהם קשים להשגה, וחושב שקיבלתי הרבה מתנות בחיי, תוך שאני משתדל תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. אבל יש נושא אחד שלמרות הגישה שלי, למרות תפיסת העולם שאני אוחז בה ולמרות הניסיון שלי לראות רק את הצד החיובי, לא הצלחתי לפתור עד כה, ואני מרגיש שהוא ממש בוער בתוכי. אני מדבר על האתגר הגדול בליצור זוגיות עם נשים ללא מגבלה.
למעט בחורה אחת, כל הבנות איתן יצאתי בחיי היו עם מגבלה מסוימת. אציין שזה לא הפריע לי במיוחד, אך באופן עובדתי זה המצב. וזה לא שהתכוונתי מראש לצאת רק עם בנות בעלות מגבלות. פשוט איתן, ובניגוד לבנות ללא מגבלות, הכול היה קל יותר בזכות המכנה המשותף שהיה שם מהתחלה. אבל כשניסיתי ליזום קשרים באופן שגרתי עם בנות ללא מגבלות כלשהן, התגובות שלהן גרמו לי לחוסר ביטחון, לפחד משתק לפנות אליהן ולחוסר שקט פנימי.
בשנים האחרונות אזרתי אומץ ונכנסתי לאתרי הכרויות, העליתי תמונות שלי והתחלתי לשלוח לנשים הודעות במטרה להכיר. ההתחלה הייתה טריוויאלית לחלוטין והן חזרו אליי. התחלנו לפתח שיחות, עברנו לוואטסאפ, שלחנו תמונות והכול היה בסדר והתקדם באופן שגרתי. אלא שאז הגיעו רגעי הפחד מהתגובה שלהן: חששתי נורא מהרגע שבו אספר להן על המגבלה המינורית שלי. ואכן, מרגע שסיפרתי, הכול השתנה: היו בנות שניתקו את הטלפון ומאז לא שמעתי מהן מילה, היו בנות שאמרו שהכול בסדר ושאין אדם מושלם בעולם הזה (אגב, גם אני חושב ככה), אבל אז, אחרי השיחה איתן, לא שמעתי מהן יותר.
מקרה אחד זכור לי היטב וממש זעזע אותי. זה קרה כאשר מישהי קבעה שאני לא אוכל לחבק אותה בגלל המוגבלות שיש לי ביד שמאל. האמירה הזו גרמה לי לצחוק ולכעוס בו זמנית, והתגובה הזאת ותגובות נוספות היו קשות עבורי להכלה. בתחילה התגובות עיצבנו, הכאיבו, גרמו לי לתחושת תסכול ואפילו הביאו אותי לערער בעצמי ולחשוב שאולי באמת משהו דפוק בי. אבל לא נתתי למחשבות האלה לצלול לתוכי, אלא נתתי להן לחלוף ולהתנדף כמו רוח מהירה, והמשכתי להילחם ולהוכיח לעצמי מי אני ומה אני שווה.
98% לא נותנים הזדמנות
נכון, אני גם מכיר מקרים חריגים של אנשים ללא מוגבלויות שנותנים הזדמנות שווה וכן נמצאים בזוגיות עם אדם עם מגבלה ויוצאים נשכרים ומורווחים מכך, אבל לצערי הסטטיסטיקה נמוכה ביחס לחברה, ובמקרה הטוב היא עומדת בסך הכול על השני אחוזים שמעזים לראות את האדם כפי שהוא, לעומת 98 האחוזים שלא.
האני מאמין שלי זה לא לשנות את העולם או לגרום למהפכה בתחום (הלוואי שיכולתי אבל אני בספק אם זה יקרה), אלא לאפשר יותר הזדמנויות, להיות יותר קשובים לאחר, סבלניים וסובלניים, להסתכל מעבר לחיצוניות, השטחיות והנורמות החברתיות. לצלול פנימה ללב של האדם, לאופי, לאישיות, לתכנים הרגשיים ולחשוב על האדם בצורה רומנטית. לא לשפוט את האחר לפי הנראות החיצונית או לפי מה שהחברה חושבת או קובעת. אני חושב שהבקשה של לראות ולהתבונן לתוך האדם לפני ששופטים אותו, היא כלל לא מוגזמת והיא זו שתפחית את הבורות ותהפוך את החברה שלנו לטובה יותר, וגם תאפשר לכולנו לחיות חיים מאושרים יותר.
לירון יעקב הוא אדם עם מוגבלות שעובד ב'עלה נגב-נחלת ערן', הכפר השיקומי לאנשים עם מוגבלות. לירון יעקב עובד גם בעמותת 'גוונים', מעביר סדנאות בנושא קבלת האחר, וישתתף השבוע בצעדות 'תיקון עולם' בגדרה (30.5) ובירושלים (4.6) מטעם עמותת "עלה" ומשרד החינוך, לשינוי היחס לאנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
