"לא רוצה שיחרמן, רוצה שיעניין": איריס אליה-כהן מחליפה את הפוליטי בארוטי

את "גבר אישה ציפור" איריס אליה-כהן ממש לא תכננה לכתוב. "הספר הזה הגיע פתאום, בזמן שעבדתי על רומן שורשים נרחב שחוזר להודו", היא משחזרת את התגלגלות הסיפור. "ביני לבין עצמי, קראתי לו 'סיפור על אהבה והודו' כי גם בו היה סיפור אהבה, אבל הוא היה מאוד פוליטי, חזר לימי הקמת המדינה והגירת היהודים אליה מכל העולם. היה לי חצי ספר לפחות. שבעה או שמונה פרקים שנכתבו אחרי תחקיר מעמיק ואפילו נסיעה בת חודש להודו. הגעתי לגרמניה שבוע לפני מפגש סופרים שהוזמנתי אליו, כדי לפנות לי קצת זמן לכתוב, ובעודי יושבת לשולחן שם, חשבתי: 'איריס, זה לא הסיפור שאת רוצה וצריכה לכתוב'. איך שהמשפט הזה נפל עליי, פתחתי קובץ וורד חדש וכתבתי את הפרק הראשון של 'גבר אישה ציפור', שבסופו של דבר הפך להיות הפרק השני בספר הסופי, המודפס".

ספר שנכתב בחמישה חודשים. איריס אליה כהן(צילום: אבישי זיגמן)

ברגע שהתחילה לכתוב את הרומן, אליה-כהן הייתה כמעט אחוזת דיבוק. "בעיני רוחי ראיתי גיבורים בלי שם, במקום נטול שם, במרחב זמן לא ברור, כשמעל לכול מרחף סיפור אהבה גדול, שלא מניח לי שנים, והספר בהחלט שואב לא מעט יסודות מהחיים שלי. לא יכולתי להשתחרר מלכתוב את זה. זה יצא ממני ללא שליטה, ולאחר חמישה חודשים כבר הייתה לי טיוטה ראשונה לכל הספר".

"הספר עמד בביקורות. אני פחות"

הסיפור הזה, יחד עם גזירת הגורל שבבסיסו ותחושתה של אליה-כהן כי יש כוח נסתר שמכריע מה תכתוב ובאיזה קצב – מתמצת את גישתה לחיים של גיבורת הרומן. דליה היא סופרת מצליחה, בת ארבעים ומשהו, שנתקלת לפתע במוסף שעל השער שלו מככב הגבר שאהבה כל חייה. יואל, היסטוריון שכל אופיו הפוך לשלה, בדיוק הוציא ספר חדש. המפגש מעל דפי העיתון מציף אצל המספרת את התפתחות היחסים בין השניים בשלבים שונים בחייהם, מהילדות דרך הנעורים, לזוגיות שהעמיקה והפרידה לפני כעשור – כשלאורך כל הדרך לה היה ברור תמיד שהם נועדו אחד לשנייה. כך היא משחזרת פרקים שונים מחייה בצורה פרגמנטרית שקושרת בין העבר הרחוק לקרוב, כשבין כל נדבך שאליו נחשף הקורא משולבים מעין קטעי שירה בפרוזה, שמרפים לרגע מאופן מסירת האירועים הקדחתני והאובססיבי.

העיסוק באהבה קושר בין כל אחד מהרומנים שפרסמה עד כה אליה-כהן ושהפכו כולם רבי-מכר, אולם אם בשני ספריה הראשונים ("מכתוב", "דושינקא, נשמה" – הקיבוץ המאוחד) היה מגע עם זהויות שנמצאות בשולי ההגמוניה הישראלית (מזרחים, ערבים ורוסים) וב"גלבי" (ידיעות ספרים, שגם הוציאה את ספרה האחרון) עמדה פרשת חטיפת ילדי תימן – הפעם היא התרחקה מביקורת חברתית, והשאירה את הפוליטיקה בצד.

אף שהיא מגדירה את הספר החדש אישי יותר מהאחרים, אליה-כהן לא מניחה את עיקר ההבדל בהתרחקותה משיח הזהויות. "לקרוא את הספרים שלי כפוליטיים, זו בחירה של הקורא", היא מסבירה, "אני מרגישה שהספרים שלי הם גם פוליטיים. עם דגש על המילה גם. בכל הספרים אני נוברת בילדות של הגיבורים, בהתפתחות הפסיכולוגית שלהם, הנשמתית והנפשית. לא סתם כל השמות של הספרים טוענים אנרגיית גורל מסוימת. מכתוב זה גזירת גורל. דושינקא ברוסית זה נשמה. כלומר לספר קוראים 'נשמה נשמה' – מפגש בין נשמות תאומות. גלבי זה הלב שלי. הלב הוא המנוע החזק ביותר בספרים שלי כולם. בטח בספר האחרון, שבו הלב של הגיבורה עובר טלטלות לא מבוטלות ומדריך את חייה".

ואולי המרחק מפוליטיות קשור לטלטלה שגרר לב אחר. "גלבי", שיצא לפני כשנתיים, הציף את השיח סביב חטיפת ילדי תימן והוביל להתפכחות של רבים שעד אז לא האמינו לסיפורים שהושתקו במשך כל כך הרבה זמן. התגובות העזות שאליה-כהן קיבלה, שנעו מהמונים שפנו אליה ושיתפו בסיפורם, למי שאיימו עליה שתתרחק מהעיסוק בעניין – הכו אותה בהלם.

"כל כמה שהתכוננו לעובדה ש'גלבי' יעורר רעש, שהרי אין כמעט ספרות יפה שבמרכזה סיפור חטיפת ילדי תימן – התעוררה מהומת עולם. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה מיילים של אהבה ותודה, ומעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות נאצה. כמה מבקרים שנאו את הספר. טענו שנכתבו כבר המון ספרים כאלה, שאני מנופפת בעובדות מומצאות, ובכל זאת הספר עמד בזה. אני פחות. הרגשתי שהגוף שלי לא עומד במעמסה הנפשית-רגשית שכרוכה בסיפור הזה, בצורך הסיזיפי לשכנע את המקטרגים, לצעוק שוב ושוב ושוב: 'היה! ברור שהיה!' ומדובר בעוול הגדול ביותר שהתרחש מאז קום המדינה ואפילו מערער את ההצדקה להקמתה של מדינת ישראל. שהרי מי היה מאמין שכאן, על אדמת ארץ הקודש, יתנהל סחר כל כך מטורף בהיקפו של יהודים בילדים יהודים".

"לא מאמינה לסופרים שמשאירים חור במרחב האירוטי"

אליה-כהן (49) היא בת להורים שעלו לארץ מחבל קוצ'ין. היום היא גרה בקריית טבעון עם בן זוגה וארבעת ילדיהם. מלבד ארבעת הרומנים שפרסמה עד היום, מאחוריה עומדים גם שני ספרי שירה ושיריה נכנסו לתוכנית הלימודים בבתי הספר בארץ. היא זכתה בין היתר בפרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015 ושניים מספריה נכנסו לרשימה הארוכה לפרס ספיר.

משפחתה הייתה הדבר היחידי שגרם לה להרהר בעיסוקה הנרחב בסקס ברומן הזה. המין בין הגיבורים דליה ויואל הוא אולי הערוץ היחידי שבו הם מצליחים לממש את מערכת היחסים ביניהם ללא שום הפרעות. הוויכוחים הרבים שאליהם נקלעים בשל רצונה בילדים והפחד שלו מכך, אמונתה בגורל וקארמה למול הרציונליות שלו, והקשב הרב שלה לרגש, שאותו הוא שב ובוחן ומבקר – נפתרים לרוב במיטה. ואליה-כהן לא חוסכת מהקורא תיאורים.

"להסיט את הווילון מחיי המין שלנו"

"התגובות מהמשפחה הן עניין לא פשוט – שהפכו את המיניות ברומן לבחירה הכי קשה שעשיתי. כלומר, לכתוב או לא לכתוב מין? אם לא לכתוב אז רק בגלל הילדים? ומה אם מחר בבוקר מישהו ברחוב יזרוק להם איזו הערה מפגרת, מיזוגנית? אין לי שליטה על זה. זה משא כבד שאני מטילה עליהם. אבל זאת שאלה של חיים או מוות מבחינתי. כלומר, אם לכתוב, אם להיות סופרת, אז סופרת שכותבת את כל האמת שלה, שמניחה את האמת שלה במילים בלי לברוח מהן, גם אם הן נקובות בשורש ז.י.ן או מצריכות שימוש בתיאורי איברי גוף ופעולות אינטימיות.

"אני כבר שנים אומרת שסופר שמספר לי מה הגיבור שלו אכל בבוקר, מה היה בעבודה, עם מי הוא אכל צהריים, מה אמר לו הבוס, כמה שעות הוא נתקע בפקק, איך הוא מגיע הביתה, הכול אחד לאחד, אוכל, מתקלח, וכו', אבל אז נכנס למיטה ומתעורר בבוקר – לסופר כזה אני לא מאמינה. כלומר, סופר שמשאיר חור פעור במרחב האירוטי, שמשאיר את המיטה של הגיבור שלו ריקה מתשוקה, מאין תשוקה, ממין, מאימפוטנציה, מהשתוקקות כזאת או אחרת, כשאני כוללת בזה גם את גזרת החלומות – אני רוצה לדעת על מה הגיבור חולם. סופר שלא מספר לי על המיניות של הגיבורים שלו, שמכחיד ממני את החלק החשוב הזה, הוא לגמרי לא הטעם שלי".

איך עושים את זה בלי לכתוב רומן פורנוגרפי?

"תמיד יש פחד מהגלישה אל הצהוב, הפורנוגרפי, אפילו המחרמן. אני לא צריכה ולא רוצה שקוראים יתחרמנו מהספרים שלי. אבל אני רוצה שהם יתעוררו – זה כן. רוצה שהם יתבוננו בחיי המין שלהם ויבדקו אותם. קוראים וקוראות שכותבים לי שהספר עורר אצלם מחשבות נוגות או כאלה ואחרות על חיי המין שלהם, משמחים אותי. מה משמחים? אני עפה מהתרגשות אם אני גורמת למישהו בכוח הסיפור להסיט לרגע את הווילון מחיי המין שלו. הרי בינינו, זו ההבניה החברתית: אנחנו עושים מין בחדרים חשוכים, בחדרי חדרים, וקשה לנו להתבונן אחד בשני. בגלל זה, לדעתי, כל כך קשה לכתוב סצנות מין אמיתיות ומשכנעות".

"הנשיות מדריכה אותי"(צילום: מתוך אלבום פרטי)

מלבד המיניות שעלתה כנושא משמעותי בספריה הקודמים של אליה-כהן, גם הפעם ישנה גיבורה די דומה לסופרת. "בכל הספרים שלי תמצא גיבורה אישה, בשנות הארבעים לחייה, די דעתנית ובדרך כלל פמיניסטית במובן העמוק של המילה. כלומר, הנשיות מדריכה אותי. אני לא מנסה להיות מה שאני לא. בכל הספרים שלי אתה תמצא אותי במידה כזו או אחרת".

דבר נוסף ששב ועולה כאן והופיע כאלמנט בסיסי בעלילה גם ב"מכתוב", הוא מות האב של הגיבורה. דליה מאבדת את אביה בתור ילדה ונדמה שיחסיה עם גברים ועם יואל בפרט מושפעים מהאירוע הזה במידה רבה. אביה של אליה-כהן נפטר לפני 15 שנה. "אבא שלי, האהוב, שבאמת היה איש מהמם, חכם, מספר סיפורים בחסד, איש מצחיק – הוא בוודאי האובדן הכי גדול שלי עד היום, ואחד המנועים הכי חזקים לכתיבה. כלומר, הפצע הזה, שמישהו פתאום נעלם לך מהחיים, הוא פצע שותת במשך שנים". כך היא כותבת באחד מקטעי השירה-פרוזה המנוקדים בספר:

"מִפְּנֵי הַפֶּצַע הַזֶּה קָמָה אִשָּׁה בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וְכוֹתֶבֶת שִׁיר. כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת מִתְמַלְּאִים בְּצַעַר וְגַם הַנְּיָר סוֹבֵל, שֵׁשׁ אוֹ שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה אוֹ אַרְבָּעִים שָׁנִים וְהִיא עֲדַיִן לֹא מָצְאָה אֶת הַמִּלָּה הַנְּכוֹנָה. פַּעַם הָיְתָה יַלְדָּה שֶׁהָיָה לָהּ אַבָּא, הָיוּ לוֹ יָדַיִם חַמּוֹת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ וְחֻלְּצַת שַׁרְווּלִים מִבַּד דַּק שֶׁנָּהַג לְקַפֵּל עַד לְקַו הַמַּרְפֵּק. יוֹם אֶחָד יָצָא לָעֲבוֹדָה וְלֹא חָזַר. אָז אֵיךְ כּוֹתְבִים יַתְמוּת בְּשָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת וּבְלִי נְקֻדָּה בַּסּוֹף וְחֵרֶף הַיָּרֵחַ".

"מין זה אהבה ואהבה זה מין"

דליה היא לא גיבורה קלה לקריאה. לא פעם ימצא עצמו הקורא תוהה לפשר האופן שבו היא בוחרת להתנהל. כאמור, פעמים רבות היא מקבלת החלטות על בסיס מאגי, בלתי רציונאלי, מאמינה בקארמה, באופן שמוביל אותה ללא מעט ייסורים, כשהיא מוסיפה להשקיע אנרגיה נפשית אדירה ביואל על אף השרטון שאליו עולה מערכת היחסים ביניהם.

אליה-כהן לא רואה קשר בין אחריותה של הגיבורה למעשיה ולאהבה שכמו נכפית עליה. "כל כמה שהלב הוא מניע ב'גבר אישה ציפור', כשבמידה מסוימת אפשר לראות בדליה אישה שמובלת אחר האהבה ולא מובילה אותה – אני רואה את יואל ודליה באותו מישור, כלומר, הם שניהם נמצאים זה לצד זה בסיפור הזה, ויואל לא מכתיב כלום. הדברים קורים כצו הגורל, אבל דליה לא משתרכת מאחור. היא סופרת חזקה, מצליחה, יודעת מה היא רוצה וגם משיגה את זה, ככל שהדברים תלויים בה. יש כמובן דברים שאינם תלויים בנו, כמו אהבה למשל.

"אישה לא יכולה לשלוט ולבחור במי להתאהב. זה כוח עליון, אני לגמרי מאמינה בזה, זה משהו שקורה מלמעלה. אין לנו יכולת לזמן לנו את הנפש התאומה שלנו. זו בדיוק הגישה של הספר. החיים שלנו הם תולדה של רצף אירועים מקריים. יש כמובן השפעה לגניאולוגיה ולגנטיקה ולסוציולוגיה, אבל גם אלה, בסופו של דבר, תלויים בשאלה מי הם ההורים שלך – עניין שאין לנו יכולת להשפיע עליו".

למרות שדליה לא מזהה עצמה כקורבן, היא במידה רבה גיבורה מוכת אהבה, שחוזרת לבן זוג שפגע בה. בתקופת MeToo היא עלולה להיתפס כמודל נשי בעייתי. זה הטריד אותך?

"אני מוחה בתוקף על ההגדרה 'מוכת אהבה'", אליה-כהן עונה וצוחקת בקול, "אהבה גדולה היא לא מכה, היא מתנה. מתנה שלא כל אחד זוכה לקבל אותה. אני מברכת עליה, באופן אישי. דליה לא תלויה באף גבר לפרנסתה. היא בהחלט זקוקה ליואל ואוהבת אותו, אבל היא חיה גם בלעדיו, הופכת לאימא בלעדיו. כלומר, דליה היא אישה שמממשת את הנשיות שלה בכל רגע לדעתי. חוץ מזה, היחס שלה למין, הוא הכי טבעי והכי גברי-גנרי הייתי אומרת. יש מעט נשים כמוה, שמחוברות לצורך במין, שהוא גם הדבק בסיפור האהבה הזה. כלומר, ההצהרה שמין זה אהבה ואהבה זה מין, חותרת כנגד תפיסות ישנות שאומרות: 'אישה צריכה אהבה, גבר צריך מין'. בספר יש לגמרי שובר שוויון בנושא הזה".