להיות אישה בישראל זה לא כזה רע
נכון, יש המון דברים בעייתיים בישראל שזקוקים לתיקון שלנו, במיוחד תרבות האונס וההטרדות המיניות, אבל כשאני מסתכלת על כך בראייה רחבה יותר, אני בת מזל. אנחנו בנות מזל. ולו רק בשל העובדה שמצבנו טוב בהרבה ממצבן של אחיותינו במדינות אחרות
גל של אי-נוחות עבר בי כשצפיתי במהדורת החדשות של סוף השבוע. הכתב דיווח שערב הסעודית עצרה שבע נשים שהשתתפו בעבר בפעולת מחאה שקראה לאפשר לנשים בממלכה ללמוד נהיגה ולנהוג בכלי רכב. המעצר המתוקשר הזה מעורר שאלות, מכיוון שבסוף חודש יוני הקרוב האיסור הנ"ל עתיד להתבטל באופן רשמי, ומסתמן כי הנשים נעצרו רק כדי למנוע מהציבור להבין שהנשים הללו הן לא פחות מחלוציות, ושהמאבק הפמיניסטי שלהן הצליח.
אולי זוהי השוואה מוגזמת, אך הסיטואציה גרמה לי לחשוב על הנוסח שבו בחר פרימו לוי לפתוח את ספרו "הזהו אדם", שנכתב על השואה. הפנייה שבה השתמש: "אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים", מכוונת לקהל הקוראים שלא חוו את התופת ומקבלים את חייהם הנוחים כמובנים מאליהם. באותו רגע יכולתי לדמיין את אותן נשים כהות עור אשר לבושות מכף רגל ועד ראש, פונות מתוך המרקע המרצד אליי ואל כל אישה בישראל שיושבת כרגע בנונשלנטיות על הספה.
אין ספק שלהיות אישה מעולם לא היה קל, וכמובן שסעודיה איננה המדינה היחידה שבה נשים נחשבות לנחותות. המצב שלהן הוא בלתי נתפס בעינינו, ואנחנו בהחלט יכולות לנסות לתאר לעצמנו כמה מאתגר זה לחיות כשכל כך הרבה צווים כבדים מוטלים על כתפיהן של הנשים, אבל לדמיין לחוד ולהבין לחוד, שכן אף פעם לא נוכל באמת להבין את אותן נשים אומללות.
לקרוא תיגר על רוח התקופה
חשבתי לעצמי שאני יכולה לזפזפ ולהעביר ערוץ (שאיתו תעבור גם ההרגשה הלא נעימה הזו) בכל רגע, הצרות הללו אינן צרותיי הפרטיות, ועדיין אינני יכולה להתעלם מהן. על המסך כבר החל שידורה של תוכנית אחרת ותחושת הקלה מהולה במעט אשמה התפשטה לי בגוף. נכון, יש המון דברים בעייתיים בישראל שזקוקים לתיקון שלנו, במיוחד תרבות האונס וההטרדות המיניות, אבל כשאני מסתכלת על כך בראייה רחבה יותר, אני בת מזל. אנחנו בנות מזל. ולו רק בשל העובדה שמצבנו טוב בהרבה ממצבן של אחיותינו במדינות אחרות.
מותר לנו להוציא רישיון נהיגה, מותר לנו להתלבש כרצוננו (לפחות לחילוניות שבינינו), מותר לנו לרכוש השכלה, מותר לנו לצאת מהבית ללא אישור של אף אחד, מותר לנו להשמיע את דעותינו (אם כי הדעות הלא פופולריות זוכות לתגובות בהתאם), ואני אישית מוקירה כל רגע שבו אני יכולה לומר את מחשבותיי ואת אשר על ליבי, ובטח שלכתוב אותן ולפרסמן ברבים. דמיינתן אי פעם מה היה קורה אם לא יכולתן לעשות את כל הדברים הללו?
אומרים שאדם לא חי רק את חייו שלו, אלא גם את חיי תקופתו. אותן נשים שמוחות במדינותיהן קוראות תיגר על רוח התקופה, ואני מסירה בפניהן את הכובע. קשה לי לחשוב איך אני הייתי פועלת בסביבה שמנסה לכופף אותי על דרך קבע, ויכול מאוד להיות שלא הייתי אישה עם עוצמה בנסיבות שכאלו.
מהסרט השני של "סקס והעיר הגדולה" זכורה לי במיוחד הסצנה באבו דאבי, שבה מספר נשים מוסלמיות משילות מעליהן את הגלביות וחושפות בתפארת של צבעים עזים את כל קולקציית האביב של מעצבי-העל של אותה שנה. ליטרלי היה אפשר לראות איך מתחת לכל החומות וההוראות שהממשל הטיל עליהן, הן נלחמות בו בדרכן.
מלאלה יוספזאי מפקיסטן, שהיא כלת פרס נובל לשלום הצעירה ביותר מאז ומעולם, אמרה שאנחנו נוכחות לדעת מה היא חשיבות קולנו רק כאשר אנחנו מושתקות. כולי תקווה שיגיע יום ובו נשים במדינות המונרכיות ביותר יקבלו את הזכויות ושוויון ההזדמנויות שמגיע להן, ואני? אני אתכווץ פחות לנוכח מהדורת החדשות.
