כשמתנגדי מתווה הגז לא מקבלים את המציאות

בניגוד לתחזיות שלהם, משק האנרגיה בתנופה חסרת תקדים. חרף האזהרות שלהם, ירדן ומצרים חתמו איתנו על הסכמים. אף שהעובדות טופחות על פניהם, הם מסרבים לעשות חשבון נפש ולהכיר במציאות. תגובה לאור-לי ברלב

אמיר פוסטרפורסם: 29.05.18 , 12:57

נתניהו והגז. ממתינים לחשבון נפש(צילום: AFP, אמיל סלמן)

תגובה למאמר "למען טייקוני הגז נתניהו התקפל בפני ארדואן" מ-22 במאי

בשבוע שעבר ציינו שנתיים ליציאה הרשמית לדרך של מתווה הגז, שאישורו הביא לתנופת פיתוח חסרת תקדים במשק האנרגיה הישראלי. מאז החל הפיתוח של מאגר לוויתן, שהיה קבור בים, וכך גם לגבי מאגרי כריש ותנין שנמכרו לחברת אנרג'יאן היוונית, שחקן חדש שנכנס למשק ויצר תחרות ואליו הצטרפו לאחרונה גם חברות אנרגיה הודיות שהודיעו שיחפשו גז בישראל. מאז גם נחתמו הסכמי יצוא היסטוריים למצרים וירדן, והשימוש בפחם יורד באופן דרמטי והופך את האוויר שאנחנו נושמים לנקי ובריא יותר. בזכות פיתוח המאגרים יכול משרד האנרגיה לקדם הפסקה מוחלטת של הפחם עד סוף העשור הבא. אלמלא המתווה, זה כמובן לא היה מתאפשר כי לא היה גז שיבוא במקום הפחם המזהם.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

למרות כל זאת, ואף שהמציאות הפריכה אחת לאחת את נבואות הזעם שלהם, המתנגדים לפיתוח תעשיית הגז הישראלית ממשיכים בשלהם בלי שום ניסיון לחשבון נפש בסיסי. לא משנה שהם טענו שהמתווה לא יביא לפיתוח לוויתן, שלא תיווצר תחרות, שהירדנים והמצרים לעולם לא יחתמו על הסכמי גז עם ישראל, ושבכלל "עדיף להשאיר את הגז מלווייתן באדמה". הם בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. טענות העבר התבררו כמופרכות? תמיד יש מקום לספין חדש. עכשיו, למשל, זה הספין הטורקי.

כשהם חוגגים את ההידרדרות ביחסים בין ישראל לטורקיה יצאו מתנגדי הגז להצגה תקשורתית נוספת. הטיעון הפעם: "אמרנו לכם: הגז לא תורם שום דבר ברמה המדינית, אין שום משקל מדיני לתגליות הגז, והמסקנה ברורה - לא היה צורך להפעיל את סעיף 52 בחוק ההגבלים, שמאפשר לשר הכלכלה להסתכל על התמונה הרחבה יותר ולהתחשב גם בשיקולים של 'מדיניות חוץ או ביטחון המדינה'".

שוב אותו ספין ישן. טענה זו הופיעה כבר בעבר בבג"ץ של מתנגדי הגז נגד מימוש מתווה הגז והופרכה מיסודה כבר אז. נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית, אסתר חיות, שישבה בהרכב שדן בעתירה, כתבה בהכרעת הדין: "אני סבורה כי קיימים במקרה דנן שיקולים כבדי משקל של מדיניות חוץ וביטחון המצדיקים את הפעלת הסעיף". בכך היא הצטרפה לשאר חברי ההרכב, שכולם פה אחד הסכימו שהשימוש בסעיף היה מוצדק.

מאז פסיקת בג"ץ נחתמו ההסכמים ההיסטוריים עם ירדן ומצרים. נשיא מצרים אף חגג בפומבי את הסכם הגז ונדמה שהדיון בסעיף ה"שיקולים המדיניים" הסתיים. אבל לא בשביל מתנגדי הגז - הם לעולם לא יודו בטעות, הגם שהיא גלויה לעין כל. על טייס אוטומטי הם ממשיכים עם אותה טענה: המצרים לא צריכים בכלל גז ישראלי, ואין כלל היבטים של מדיניות חוץ וביטחון בפיתוח משק הגז הישראלי. המציאות לא תעמוד בדרכם.

אמיר פוסטר, איגוד תעשיות הגז(יחצ איגוד תעשיות הגז)

לפני כחודש ביקרתי בכנס בקהיר ונשאתי דברים בפני בכירי תעשיית הגז המקומית והעולמית על שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי. כל אנשי הממשל המצרי והגורמים הבכירים ביותר בתעשייה המקומית נכחו שם. הם דיברו בפתיחות על ההסכמים עם ישראל ועל המשמעות האסטרטגית ארוכת הטווח שלהם.

בעודי יושב סמוך לכיכר תחריר ומקשיב להם, חשבתי לרגע עד כמה לא הגיונית הסיטואציה הזו שבמסגרתה בזמן שבו בכירים מצריים מדברים על שיתופי פעולה אסטרטגיים, בישראל ממשיכים ראשי המתנגדים - ביניהם גם פוליטיקאים בכירים - לנסות לשכנע את הציבור בארץ שמצרים לא צריכה בכלל גז ישראלי. כמה מנותקים הם יכולים להיות? כנראה שהרצון לזמן מסך ועוד כותרת בעיתון, בכל מחיר, מעבירה אנשים על דעתם, גם כשהמציאות טופחת על פניהם.

בדרך חזרה מקהיר לישראל נזכרתי בדבריה של ח"כ שלי יחימוביץ' בדיון על מתווה הגז בוועדת הכלכלה בכנסת, כשקבעה נחרצות ש"גם אם נתחנן על ארבע, מצרים לא רוצה בכלל לייבא מישראל גז". כעת נאחזים היא וחבריה במשבר עם טורקיה, כאילו הוא מהווה איזשהו צידוק מאוחר לטענותיהם שהופרכו. איזה מזל שמול אלו שיודעים לדבר ולזרוק סיסמאות, יש את מי שמבינים שעתיד תעשיית הגז הוא לא רק מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל, אלא גם גשר לביסוס וחיזוק מערכות היחסים המדיניות עם השכנים שלנו.