"הדגמנו את חוסר השוויון שיש כלפי הקהילה"
איתי ארד פנקס ובן זוגו נמנים עם הזוגות החד-מיניים הראשונים שדרשו הכרה ממסדית כנשואים בישראל. בהמשך הם נמנו עם מובילי המאבק לפונדקאות - אך הבג"ץ שהגישו בסוף 2009 טרם הוכרע
(ריאיון ותסריט: לורי שטטמאור, צילום: חגי דקל, הפקה: מיכאלה חזני, עריכת וידאו: אמיר סולומון)
"במהלך הלימודים שלי באוניברסיטה הכרתי מישהו שהיה בן הזוג שלי, וביחד יצאנו מהארון, וכשהרגשתי בטוח ורגוע בעניין הזה, החלטתי לחפש מקום להתנדב בו, שקשור בקהילה. ב-98' הכרתי את האגודה – הגוף הוותיק ביותר שמטפל בקהילה הגאה, והתחלתי להתנדב שם", הוא מספר.
"לאורך השנים האגודה שיחקה תפקיד מאוד משמעותי בחברה הישראלית, גם בחקיקה, גם בזכויות וגם בהגנה. יצאו ממנה המון גופים וארגונים שהתחילו תחת המטריה שלה, ובהמשך הפכו עצמאיים. כל נושא התמיכה באנשים שחיים עם נגיף ה-HIV התחיל באגודה עם 'בלה דואגת', והמשיך עם הוועד למלחמה באיידס. במקביל, קמו גם גופים כמו 'חושן' שאחראי על כל ההיבטים החינוכיים של הקהילה, ארגון הנוער הגאה 'איגי' וכדומה. באגודה חיפשנו את האפשרות לצאת החוצה מתל אביב, לא להיות רק תל-אביבים. הקמנו סניפים יחד עם פעילות ופעילים מקומיים בקריית שמונה, בבאר שבע ובאילת".
איך היו התגובות?
"התגובות לפעילות בפריפריה היו מעורבות. בקרית שמונה הייתה קבלת פנים מאוד לא נעימה מכיוון ראש העיר בזמנו, בבאר שבע הייתה יותר אדישות, באילת דווקא הייתה עזרה, ואני זוכר שבחדרה הייתה ממש אלימות. אבל לא התרגשנו והמשכנו בשלנו, גם כשזה הרגיש מאוד לא נעים לעמוד מול הרשות המקומית או מול ראש עיר שמדבר בצורה גסה וקשה מול אנשים שבסוף הם התושבות והתושבים שלו".
איתי מספר שלמרות ההתחלה הקשה, יותר ויותר רשויות מקומיות היום כמו באר שבע, רמת גן וראשון לציון כבר יוזמות בעצמן פעילויות למען הקהילה הגאה. "כיום הרשויות עצמן כבר מבינות שיש להן תושבים ותושבות שהם חלק מהקהילה, ושעליהן להעניק להם ולהן את התחושה שגם כלהט"בים יש להם מקום וזכות לקבל את חלקם במשאבים העירוניים".
הילדות שנולדו בהודו והמאבק במשרד הפנים
את יואב, מי שהפך לבן זוגו, הכיר לפני 19 שנה, וב-2005 השניים החליטו לטוס לטורונטו, קנדה, כדי להתחתן שם. "יכולנו לבחור שלא להתחתן", הוא מודה, "הצורך שלנו בחתונה, באירוע הפורמלי, לא היה כזה גדול במערכת יחסים שלנו, אבל כיוון ששנינו פעילים חברתיים ואנחנו יודעים שהרבה מאוד אנשים רוצים את ההכרה הזאת, וגם מפני שברמה העקרונית רצינו שתהיה לנו האפשרות לעשות כל מה שכל אחד אחר יכול - החלטנו ללכת על זה ולטוס לקנדה כדי להתחתן.
"הצענו לזוגות נוספים להצטרף והגענו לבסוף עם עוד שלושה זוגות אחרים. היינו ארבעה זוגות שהתחתנו במקביל באותו טקס. זה היה אירוע מאוד מיוחד, והייתה המון תקשורת, גם מקומית וגם מישראל. מיתגו אותנו תחת 'הזוגות הישראלים שבאו עד לקנדה כדי להתחתן'. מהדורות החדשות עסקו בעניין הזה כי הדגמנו את חוסר השוויון שמתרחש בישראל, וכיצד רק מדינה אחרת מאפשרת לנו להתחתן אפילו שאנחנו אפילו לא האזרחים שלה, בזמן שבארץ זה אפילו לא מתחיל להיות אפשרי".
מה קרה אחר כך?
"כשחזרנו לארץ התחיל הליך. חלק מהאנשים שהתחתנו ניגשו למשרד הפנים וביקשו לרשום את הנישואים. המדינה התנגדה, והוגש בג"ץ שהכריע שמשרד הפנים יצטרך לרשום את כל הזוגות כנשואים. כמובן שזה היה משהו תקדימי, ומאז כל מי שמתחתן בחו"ל - זוגות בני אותו המין - יכול לבוא ולהירשם במשרד הפנים".
זה לא היה הבג"ץ הראשון שהגיש פנקס באשר לחוסר השוויון בין זוגות הטרוסקסואליים ובין זוגות להט"ביים בישראל. הבג"ץ השני שהגיש התייחס לאפשרות לאשר בישראל פונדקאות גם לזוגות בני אותו המגדר. "הכול התחיל כשרצינו להרחיב את המשפחה", הוא משתף. "חיפשנו כל מיני אפשרויות, ואחת הדרכים הייתה לבדוק את הנושא של אימוץ. בדקנו ואמרו לנו שאין דבר כזה. הבדיקה הבאה הייתה לאפשרות של הורות משותפת עם חברה, ובאמת שניסינו. היה אפילו היריון ואז הפלה טבעית, ובכך זה הסתיים. היינו קצת ב'דד אנד', אבל ידענו שיש דבר כזה פונדקאות בארצות הברית. ידענו שזה מאוד יקר ושלא נוכל לעמוד בזה, ואז התחילה להתגבש האופציה לפונדקאות בהודו".
.jpg "מבחינת המדינה, לזוגות חד מיניים אין אפשרות לפונדקאות בישראל (צילום: shutterstock)")
איתי מסביר שישראל חוקקה לפני 25 שנים חוק מתקדם יחסית של פונדקאות, שמאפשר לזוגות של גבר ואישה נשואים שלא יכולים להוליד ילדים לגשת לוועדה שתאפשר להם להיכנס לתהליך של פונדקאות. "אלא שהתהליך הזה חסום בפני זוגות לא נשואים, נשים יחידניות וגברים יחידנים וגם בפני זוגות של אנשים מאותו המין", הוא אומר. "כשניגשנו לברר את זה היינו כנראה הראשונים. הם סירבו לדון בבקשה שלנו וב-2009 הגשנו בג"ץ נגד המדינה".
מה קרה בעקבות הבג"ץ הזה?
"כבר בדיון הראשון המדינה אמרה שהיא באמת רואה את הבעייתיות של החוק ומינתה ועדה מקצועית כדי לבחון את הנושא. הבטיחו לנו המלצות תוך שנה. זה לקח שנתיים אומנם, ואז לקח עוד לא מעט זמן עד שגובשה הצעת חוק שהגיעה לכנסת. שר הבריאות שעסק בכך היה ליצמן, כמו היום, אבל כשהגיעה ההצעה השרה הייתה כבר יעל גרמן. בתקופתה החוק עבר בקריאה ראשונה, ואז הממשלה שוב נפלה והוא לא קודם מעבר לזה.
"כך או כך, הממשלה הנוכחית החליטה שלא להמשיך לקדם את החוק, והלכנו לבג"ץ שוב. הצטרפו אלינו נשים יחידניות ועוד זוג גברים צעירים יותר מאיתנו שאין להם ילדים, וגם סוכנות תמוז ועמותת 'אבות גאים' (שגם הגישה את הבג"ץ על האימוץ שעורר את המחאה בקיץ 2017), ומשם נכנסנו למאבק שנמשך כבר כמעט שלוש שנים.
"המדינה מתנהגת בצורה שאנחנו לא מעריכים עם סחבת, דחיות, התבטאויות לא לעניין. הם בעצם עושים הכול כדי שלא נקבל את ההכרעה הזאת". איתי מספר שבמהלך התקופה הזאת הוא ובן זוגו לא חיכו עד לסיום ההכרעות, ופנו לפונדקאות בהודו, שם נולדו להם התאומות גל ונועם, ובהמשך הצטרפה גם אור, שנולדה בפונדקאות בתאילנד.
