"בצבא אמרו לי: 'אנשים כמוך לעולם לא יוכלו להגן על המדינה'"
אפרת טילמה נחשבת לאחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל. בשנות ה-60 היא עוד חטפה מכות מהמשטרה, הצבא סירב לגייס אותה ורופאים זרקו אותה מכל המדרגות. היום היא סוגרת מעגל ומתנדבת בתחנת המשטרה של תל אביב. "בעבר טרנסיות סבלו מאוד מהמשטרה. הן היו נעצרות, מוחזקות בכלא ומושפלות. היום אנחנו חזקות מתמיד", היא אומרת
(ריאיון ותסריט: לורי שטטמאור, צילום: חגי דקל, הפקה: מיכאלה חזני, עריכת וידאו: אמיר סולומון)
הימים ימי שנות ה-60 בישראל, ואפרת טילמה, בת 14, עשתה את צעדיה הראשונים כטרנסג'נדרית צעירה: "אנשים באו לייבש את הביצות ולהפריח את השממה, ודברים חריגים כמו טרנסג'נדרים, הומואים ולסביות לא היו בתקן של מדינת ישראל". היא מספרת שחגיגות בר המצווה שלה, שהתקיימו שנה בלבד לפני כן, זכורות לה כטראומה שעיצבה את חייה: "כשכל האורחים הגיעו אלינו הביתה, כולם טפחו לי על השכם ואמרו לי 'מהיום אתה גבר', אבל אני לא גבר. אני גם לא רוצה להיות גבר".
בגיל 14, ברחובות תל אביב וכשהיא לבושה בבגדי אישה שאת חלקם שאלה מהארון של סבתה, פגשה אפרת לראשונה בחייה קבוצת אומניות טרנסג'נדריות. "הפלא היה 'קרוסל דה פריז' - קבוצה של אומניות טרנסיות", היא מספרת. "אז לא ידעתי בדיוק מה זה טרנסית, אבל הן היו טרנסיות והן הופיעו במועדון לילה מפורסם בתל אביב שקראו לו 'צברא'. לכוכבת של הלהקה קראו 'קוקסינל'. ואז ראיתי את הקסם הזה והבנתי שזאת אני - שאני כמוהן! ניגשתי לשוחח עם קוקסינל ואמרתי לה, 'גם אני רוצה להיות אישה', והיא צחקה. היא אמרה לי, 'ברגע שתהיי אישה ובאיזשהו יום תגיעי לפריז, תבואי למדאם ארטור ואני אעזור לך'".
טילמה מספרת שקוקסינל בשנים האלו כבר הייתה מנותחת, אף על פי שניתוחים לשינוי מין היו אסורים אז במרבית המדינות. "היא הייתה הדוגמה או המודל לחיקוי שלי", היא מודה. "בשנים הללו בישראל עוד לא דיברו בכלל על ניתוחים, וכשמישהי כן עברה ניתוח, היא סירסה את עצמה. קראו לה רינה גרשון והיא סבלה מאוד מהרשויות שעצרו אותה והיכו אותה. היא קיבלה תעודת זהות כאישה אבל דרכון כזכר. היא עזבה את ישראל באיזשהו שלב, עברה לשוויץ ואנחנו לא יודעים מה קרה עם האישה הזאת עד היום".
גם טילמה עצמה סבלה מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד משטרת ישראל של שנות ה-60. "הזמנים היו מאוד קשים. כשהלכתי בתור אישה ברחוב, המשטרה הייתה עוצרת אותי. בהתחלה הם אמרו לי, 'תיזהרי, אנחנו לא רוצים לראות אותך במראה הזה פה ברחוב', והיה שוטר אחד שמספר פעמים פגש בי, עד שפעם אחת, ביפו, כשלא יכולתי להגיע הביתה, הוא תפס אותי, עצר אותי, זרק אותי לתא קטן, היכה אותי והתעלל בי. כבר באותו הלילה אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם לשבור אותי. אני רוצה להיות אישה בכל מחיר, ואני אעשה הכול כדי להיות אישה".
מה קרה אחר כך?
"הדבר הזה המשיך די הרבה זמן עד שאמרתי לעצמי שזהו, אני לא מוכנה לעבור יותר את כל הייסורים האלה, אני רוצה לעזוב את ישראל".
אפרת יצרה קשר עם סבתה שבאירופה ועזבה את הארץ. היא מספרת שרק בפריז היא יכולה הייתה להסתובב ברחוב בתור אישה ולהרגיש חופשייה - ללא מבטים מעליבים וללא השפלות מצד הרשויות. "היו לי שלושה חלומות", היא משתפת. "החלום הראשון היה לעבור את הטרנספורמציה, לחבר את הגוף עם הנפש ולהיות אישה. החלום השני היה להיות דיילת אוויר, והייתי דיילת בחברה בריטית יותר מ-22 שנה. והחלום השלישי היה להיות אישה נשואה שנמצאת בזוגיות עם גבר. הגשמתי גם את החלום השלישי".
סגירת מעגל
לישראל היא חזרה ב-2005, אחרי יותר מארבעים שנה באירופה. היא כבר הייתה מנותחת, בגיל מתקדם ואיש לא פקפק בזהותה המגדרית. "הגעתי למקום חדש, יפה, קיבלו אותי בצורה מאוד יפה. משרד הקליטה קלט אותי מחדש, קיבלתי אפילו דיור לשבועיים עד שאמצא דירה, והם ממש עזרו לי".
כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה, החליטה טילמה שברצונה להתנדב. "אז, בשנות ה-60, כשקיבלתי צו גיוס לצבא, הרופא זרק אותי מכל המדרגות ואמר לי, 'לאנשים כמוך אין פה מה לחפש פה. אנשים כמוך לעולם לא יוכלו להגן על המדינה'. אז חשבתי שאולי היום אני כן אוכל לעשות משהו בשביל המדינה שלי. פתחתי את האינטרנט וכתבתי התנדבות, ואז אני רואה שמשטרת ישראל מחפשת מתנדבים. כתבתי להם. אמרתי, מה יכול כבר לקרות? היום אני אישה".
אפרת התקבלה לשמש כמוקדנית במוקד 100 של מחוז תל אביב, ובכך החלה את דרכה בתור שוטרת מתנדבת. בהמשך הגיעה לתחנת שרת בדרום תל אביב, וצפתה ביחס הבעייתי שנשים טרנסג'נדריות עדיין זוכות לו מצד המשטרה. "הלב כאב לי אבל לא יכולתי להגיד מילה כי אף אחד לא ידע על הרקע שלי. חייתי בשקר", היא מספרת.
בהמשך היא גילתה שהם דווקא ידעו. היא זומנה לשיחה על ידי הממונים עליה, שביקשו ממנה להשתתף בסרטון תדמית של המשטרה. "הם אמרו לי - 'אנחנו רוצים שתספרי את הסיפור שלך מ-1960, ושתספרי איך זה היום במשטרת ישראל'. הם הוציאו אותי מהארון כי עד לאותה שיחה לא דיברנו במחלקה בכלל על העניין הזה, אבל הסכמתי להשתתף. זה החמיא לי ושמחתי מאוד. הסרטון יצא והיה להצלחה.
"משטרת ישראל מאוד השתנתה בשנים האחרונות", היא מסכמת. "היא ליברלית כלפי הקהילה הלהט"בית והחברה הטרנסית יותר מאי פעם. כמובן שפה ושם יש עוד בעיות, אבל היום אני שם ואני יכולה לעזור. אני מרצה בפני שוטרים על החיים שלי, על החיים הטרנסים ובכלל על אנשים טרנסים. אני מרצה בפני שוטרים בתחנות, מנסה להסביר להם על סובלנות. תהיו סובלניים".
החודש תעלה בתיאטרון הלאומי "הבימה" הצגה על חייה של אפרת טילמה. "יונתן קלדרון הפך את סיפור החיים שלי למחזה, ורקפת בנימין ביימה את זה, וההצגה הזאת עולה בתיאטרון הלאומי של ישראל. אי אפשר לתאר כמה אושר זה עושה לי. אני גאה בכך שאני, כאישה טרנסית, יכולה להראות שאנחנו כאן ושאנחנו כבר לא בשולי החברה של ישראל".
