"הייתי הומו בתקופה שבה יכולת לשבת על כך בכלא"
פרופסור עוזי אבן נזכר בימים שבהם הרגיש כמו מרגל במדינת אויב, כי ידע שלהומואים אסור להיחשף לחומר ביטחוני. בריאיון הוא נזכר כיצד פעל לשינוי חוק המטכ"ל ולסיום האפליה בצבא נגד האוכלוסייה הלהט"בית
(ריאיון ותסריט: לורי שטטמאור, צילום: חגי דקל, הפקה: מיכאלה חזני, עריכת וידאו: אמיר סולומון)
עוזי אבן בן ה-77 היה מעדיף להיוולד אחרי שנות השמונים. "אני מצטער שלא נולדתי יותר מאוחר כי תקופת הסבל המיותרת שעברתי נבעה כולה מדעות קדומות לא נכונות", הוא מספר. "היום אנשים יוצאים מהארון בגילאי העשרה. אני הייתי בן 50 כשהופעתי לראשונה בציבור כהומו".
הוא פרופסור לכימיה, בוגר הטכניון, ובעברו עבד בכור הגרעיני בדימונה, אותו נאלץ לעזוב כשהבין שהשמועות על היותו הומו עלולות להכניס אותו לכלא. "עבדתי בדימונה מ-62' עד 68'. עד ששולמית אלוני שינתה את החוק ב-88', להיות הומוסקסואל בישראל - פירוש הדבר היה לעבור עבירה פלילית שדינה עשר שנות מאסר.
"באותה תקופה ידעתי שאם ימצאו שאני הומו יפטרו אותי מיד מדימונה, וכדי לא לעמוד בפני מצב כזה עשיתי שינוי בחיים האישיים והלכתי לקריירה אקדמית. כמובן שבאותם ימים אסרו על הומואים להיחשף לחומר מודיעיני וסודי, אז הסתתרתי, כמו כל בני גילי. אף אחד לא ידע שאני הומו. לא פרסמתי את הדבר, ואם היו שואלים אותי הייתי מכחיש. זה חיים לא נעימים. זה כמו להיות מרגל במדינת אויב".
מה קרה אחר כך?
"כשעברתי לאוניברסיטת תל אביב כדי לעשות את הדוקטורט, אנשים המשיכו להיעזר בידע שצברתי בדימונה. הייתי חבר בהרבה ועדות עד שנת 82', אז צורפתי לוועדה שדרשה ריענון של הסיווג הביטחוני שלי. החוקרים, אנשי ביטחון שדה, הלכו לשכנים שלי ושאלו שאלות. באותה תקופה כבר גרתי עם בן זוג ולא היה קשה להבין שאני הומו, אז ברגע שהם מצאו שאני הומו, מיד פיטרו אותי מהמילואים, הורידו אותי דרגה, הודיעו לאנשים שהיו איתי בקשר שאסור לדבר איתי יותר.
"כשפניתי בתלונה לנציב קבילות החיילים, הוא חזר אליי אחרי כמה שבועות עם מכתב לקוני שאני זוכר עד היום, כי זה היה ממש כמו שנועצים לך סכין בתוך הלב. הוא אמר: 'בדקתי את המקרה שלך ומצאתי שלא נעשה עמך שום דבר שנוגד את פקודות מטכ"ל'. באמת הסתכלתי על פקודות מטכ"ל ושם, מספיק שנחשדת כהומו, כבר היה בזה כדי לסלק אותך מכל תפקיד רגיש מבחינה ביטחונית. אז פיטרו אותי".
ההופעה על דוכן הכנסת והמפגש עם רבין
מושפל וכואב, המשיך עוזי עם חייו האקדמיים, עד שבשנת 94' הוזמן לכנסת על ידי חברת הכנסת דאז, יעל דיין, על תקן אחד מדוברי הקהילה. "סיפרתי את הסיפור האישי שלי, ואני זוכר שזה ממש עורר תדהמה כי הייתי כבר ראש בית הספר לכימיה, הייתי כבר פרופסור. דמות שונה מאוד מהדמויות בתקשורת של הומואים. כשאני גדלתי, הדמות הציבורית היחידה שהכרתי הייתה זלמן שושי. ברגע שהופעתי בכנסת נוצרה מהומה כי בכל זאת כבר היה מאחוריי רקע".
ההופעה מעוררת ההדים של אבן בכנסת השיגה לו הזמנה לשיחה עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. "זה היה יום שישי, נגמרה הישיבה של המטכ"ל ופתאום נפתחה הדלת", הוא מספר. "רבין יצא ואיתן הבר הציג אותי. 'יצחק, תראה, זה פרופסור עוזי אבן. הוא לא רוצה לחזור לצבא', הוא אמר לו. אז רבין שאל אותו, 'אז מה הוא רוצה?' ואיתן הסביר לו שברצוני לשנות את החוק.
"רבין הסכים שאקים ועדה שתעסוק בשינוי החוק, ואותה ועדה אכן ניסחה מחדש את חוק המטכ"ל כך שהומואים ולסביות כבר לא יופלו יותר לרעה בצה"ל, שזאת הייתה תפנית של 180 מעלות. חודש אחרי זה חתם על זה הרמטכ"ל אהוד ברק, ולמעשה הצלחתי לשנות חוק בישראל מבלי שעמד מאחוריי מאבק ציבורי גדול. היחידה שתמכה במאבק הזה הייתה סיעת מרצ - יוסי שריד ושולמית אלוני.
"להערכתי, מאז ששונה החוק צה"ל גייס עשרות אלפי אנשים גאים, ואחד האבסורדים הגדולים הוא שחלק גדול מהם נמצא היום ביחידות מודיעין, אותן יחידות שהיו אסורות בעבר על הקהילה. החוק החדש פתח גם את הדלת לשורה שלמה של מוסדות שהיו סגורים עד אז בפני הומואים ולסביות, כמו משטרת ישראל, משרד החוץ והתעשיות הביטחוניות. בקיצור, כל המגבלות שהוטלו עליי ועלינו כתוצאה מהנטייה המינית שלנו נעלמו, וזה גם הביא לשינוי בדעת הקהל באשר לאיך להתייחס לקהילה.
"אני שמח לראות שהשינוי הוא עמוק, כי היום חלק גדול מהציבור תומך בזכויות שלנו. אנחנו כבר לא מצורעים, אנחנו כבר לא כאלו שיש להתבייש בהם או לשים אותם בבית משוגעים. אני חושב שמה שעזר לי במאבק זה שהובלתי קו שהדגיש את המשותף בינינו - גם אנחנו רוצים להתחתן, גם אנחנו רוצים לגדל ילדים, גם אנחנו רוצים לתרום לצבא. אנחנו חלק מישראל. אנחנו תורמים לחברה, חיים בחברה, יש לנו ערכים משותפים עם החברה. אין סיבה להיות שונים".
