נהגים מתוודים: "לקחנו חיים, וכלום לא יתקן את זה"
בשביל להרוס ברגע אחד חיים של משפחות שלמות לא צריך כוונת זדון, מספיק להחזיק הגה. ארבעה נהגים שהביאו למותם של אנשים מספרים על היום שבו הכל קרה ועל המחשבות שרודפות מאז, ומבקשים: אל תתנו לשום דבר להסיח את דעתכם בנהיגה. פרויקט מיוחד של ynet ו"ידיעות אחרונות"
הנסיעה הפרועה עם החבר הטוב נגמרה באסון
"היינו נערים שובבים ומופרעים, והוא היה החבר הכי טוב שלי", מספר שמואל (שם בדוי). "בגיל 17 השגנו רכב ויצאנו לטייל מבלי שהוצאנו רישיונות. נסענו מירושלים דרך הר הזיתים לכיוון ים המלח, ובחזור עמדה משאית בלי אורות בעיקול הדרך. אני זוכר כל רגע, ראינו שאנחנו הולכים להיכנס בה אבל זה קרה בשניות, החבר שלי צרח 'אחח' מאית שניה לפני שנכנסנו במשאית, ואז היה שקט, דממה שאני לא יכול לשכוח".
צעקתי לעברו 'מה קורה איתך? מה קורה איתך?' אני זוכר שראיתי שנוזל לחבר שלי דם מהאף, שיוצאות לו הפרשות מהפה. שחררתי אותו מהחגורה, החזקתי אותו בידיים, נתתי לו סטירות בפנים וצעקתי לו 'תתעורר!' לא באמת ידעתי מה צריך לעשות. אחרי דקות שנדמו כנצח, עצרו רכבים שחלפו בכביש. אני זוכר שהנהגים טיפסו על ההרים הסמוכים כדי לנסות להשיג קליטה בפלאפונים, שלא הייתה טובה באותה תקופה. אחרי חצי שעה בערך הגיעו אמבולנסים".
"הוא נהרג לי בידיים, אני לא אשכח את זה בחיים, כל התמונות רצות לי בראש. הגעתי לבית חולים לפנות בוקר, אחרי שעתיים הגיע חוקר לגבות ממני עדות, הוא שאל מאיפה יצאנו, לאן, ואז אמר לי 'חבר שלך שנהרג, אתה יכול לתת לי פרטים שלו?' חזרתי אחריו 'נהרג?'".
"הרמתי צרחות, השתוללתי והזריקו לי משהו להרגעה. לקחתי את הרגליים והלכתי הביתה, דפקתי בדלת של הבית, נפוח עם שאריות דם, כשאמא שלי פתחה אמרתי לה 'הייתה תאונה, אני חושב שהוא נהרג'. אמא שלי התחילה לצרוח ואני נכנסתי למיטה ולא דיברתי. בלוויה שלו לא הייתי, הרגשתי בושה מהמשפחה שלו, פחדתי ממה שהם יגידו. הם שמעו על כך מאמי ושלחו נציג להגיד לי שהם לא כועסים עליי, ושאני לא אשם. בשבעה עליתי לקבר שלו בלי שידעו, התפרקתי שם ומאז לא חזרתי אליו, אני לא מסוגל.
"אני חי והוא לא, זה בלתי נתפס"
"שנים הייתי מטופל אצל פסיכיאטרים. אני זוכר שביום אחד נשכבתי על הרצפה ברחוב והתחלתי לבכות. לקחתי את זה נורא קשה. אני חי והוא לא, זו מחשבה בלתי נתפסת. שכבתי חודשים בבית בלי לצאת, עד היום כשאני שומע על תאונות שבחורי ישיבה מעורבים בהן זה מחזיר אותי בדיוק לאותו הרגע. אני לא יכול לברוח מהטרגדיה הזו, היא מלווה אותי כל החיים. כשאני שומע על נוער שעושה שטויות בכביש אני חוטף עצבים, אפילו הלכתי בסיטואציה כזו לדווח במשטרה על נער בן 16. אני יצאתי בנס, עם נזק גופני מינימלי אבל הנפש נשארה פצועה. היום אני שולח לאחיינים של החבר הזה משחקים ומתנות, הפצע לעולם לא יגליד".
עשתה רוורס בשביל לקנות מסטיק בפיצוציה, ודרסה למוות אם לשתיים
"את הבוקר של 5 בפברואר 2007 אני לא אשכח לעולם. יצאתי לסידורים בתל אביב, ובדיוק כשחלפתי על פניו של הקיוסק השכונתי נזכרתי שאין לי מסטיק באוטו", נזכרת רונית זיגלשטיין. "החלטתי לעצור ולחזור ברוורס לעבר הקיוסק. הכנסתי להילוך אחורי, התחלתי בנסיעה לאחור - ולפתע שמעתי בום עמום.
"נעצרתי בשולי הכביש ויצאתי לראות מה קרה. הסתכלתי על אחורי הרכב, ראיתי שאין שפשוף או מכה, ובתחושת הקלה התכוונתי לחזור למושב הנהג. אלא שאז זיהיתי לתדהמתי שכל התנועה בכביש נעצרה. תמונת הרחוב נראתה כמו סרט שעצר, הכל קפוא. כולם מסתכלים עליי ואני לא מבינה למה. ואז אני מזהה לפתע אישה שרועה על הכביש.
"אני רצה לכיוון שלה ובידיים רועדות מחייגת להזמין אמבולנס. 'איך זה קרה בשם האלוהים?' שאלתי את עצמי. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי אף אחד. תוך דקות הגיע האמבולנס. הפרמדיק יורד, בודק את האישה, מעלה אותה לאמבולנס ואומר לי 'אל תדאגי, היא תהיה בסדר, היא קיבלה רק מכה קטנה'. אבל לא נרגעתי בכלל, הייתי בהיסטריה, אחרי דקות ספורות הגיעה גם ניידת משטרה. הדמעות זלגו בלי שליטה, נסענו לתחנת המשטרה ושם הפקדתי את רישיון הנהיגה שלי.
"בערב, ביקשתי מבעלי שיקפוץ לבית החולים לראות מה שלומה של הנפגעת. המחשבה שפגעתי בבן אדם לא הניחה לי. בעלי חזר אחרי כשעה מבית החולים ואמר לי 'תקשיבי, המצב לא טוב, האישה בטיפול נמרץ, מחוברת למכשיר הנשמה'. הייתי בהלם.
למחרת בבוקר אני מקבלת טלפון. 'שלום, מדברים ממשטרת כפר סבא, את מתבקשת להגיע מיד לתחנת המשטרה, האישה שפגעת בה נפטרה במהלך הלילה'. הטלפון עף לי מהיד, אני מקבלת סחרחורת ונופלת. הבן שלי מרים אותי ומסיע אותי לתחנת המשטרה. 'איך זה יכול להיות?' מלמלתי כל הדרך, הרי הפרמדיק אמר שהיא קיבלה רק מכה קטנה.
"אני מגיעה לתחנת המשטרה והסרט של חיי ממשיך לרוץ: הבזקי מצלמות, טביעות אצבע, חקירות, צעקות ובכי. בבת אחת אני הופכת מאדם נורמטיבי, אמא לשני ילדים מקסימים, לפושעת שנטלה חייה של אישה. זו תחושה נוראית, שאיני מאחלת לאיש. שאלתי במשטרה פרטים לגבי המנוחה, אמרו לי שהיא בת 53 ויש לה שתי בנות. הבנות שלה היו בגילאים של הילדים שלי.
"לא הפסקתי לשאול את עצמי איך לא ראיתי אותה, זה הטריף אותי. למחרת אספתי כוחות ונסעתי עם אחותי לשבעה. בעלה של המנוחה נעמד בדלת, הוא לא נתן לי להיכנס. אמרתי לו בפה רפה 'אני מבינה, רק באתי להתנצל ולהשתתף בצערכם והלוואי וזה לא היה קורה'. אמרתי שאני מצטערת והסתובבתי ללכת. אחותי אמרה 'תודה רבה, לא נפריע לכם יותר', והלכנו.
"בתום שנתיים של דיונים שבסופם אני מורשעת בגרימת מוות ברשלנות, השופט גוזר עליי עשרה חודשי מאסר בפועל, קנס כספי ו-12 שנות שלילת רישיון. אני זוכרת את עצמי יושבת באולם, האוזניים שומעות אבל המוח לא מעכל: אני הולכת לכלא. בעלי פורץ לידי בבכי ואחרי כמה דקות, כשהוא קולט שאני לא מבינה מה קורה, הוא שם עליי יד ואומר 'בואי, נגמר, הולכים הביתה'. בבית אנחנו מכנסים את הילדים ומספרים להם שאני הולכת לבית סוהר, והם פורצים בבכי. ישבתי בתא אחד עם שתי מורשעות ברצח ואחת בגניבה גדולה, ניכו לי שליש על התנהגות טובה כך שישבתי בפועל חצי שנה. לאחר שחרורי נאלצתי לעבור דירה, אחרי שבתי חטפה נאצות והשפלות.
"פעם בכמה זמן אני נשאלת איך אני חיה עם הידיעה שאני אחראית למותה של אישה. לא משנה מי שואל, או מתי, תמיד עולה גל שורף במעלה הגרון ועיני מתמלאות בדמעות. רגע אחד קשר את חיי למותה של אישה, רגע עליו אני מצטערת בכל ליבי".
בנותיה של פולי לריאה שנהרגה בתאונה מסרו בתגובה: "היינו בנות 15 ו-17 כשאמא שלנו נהרגה במעבר חציה. זאת הייתה תאונה שנגרמה מזלזול ואדישות, ולא מהיסח דעת רגעי כמו שרונית מנסה להציג. אנחנו מרגישות שההתנהלות שלה בבית המשפט ובשנים האחרונות אינה מלמדת על לקיחת אחריות, וחשות שהיא לא הבינה את ההשלכות של מעשיה. אבל מבחינתנו, המסר החשוב הוא לכל נהג באשר הוא: כשאתם יושבים על ההגה, תבינו את האחריות שלכם. בבקשה תתרכזו רק בנהיגה, תצייתו לחוקים גם אם אתם ממהרים, תוותרו על האגו, תהיו סבלניים כלפי אחרים על הכביש ואל תזלזלו, חיים נלקחים ברגע ואי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
ההתנגשות שהובילה למותו של טרמפיסט בן 17
"זה קרה לפני עשור. הייתי תלמיד ישיבה בן 24 שעשה את דרכו חזרה עם חבר מהצפון", מספר חיים לוי. "אספנו בשעת לילה מאוחרת שני נערים שביקשו טרמפ לכיוון ירושלים. כל הנוסעים ברכב נרדמו ואני נהגתי. לקראת צומת בית הערבה היו עבודות בכביש. מרחוק ראיתי רכב מסחרי שהגיח לעברנו. אחד הנערים מאחור התעורר בבהלה וצעק: 'תיזהר תיזהר'. האטתי ונצמדתי לימין, אבל החבר שישב לידי התעורר מהצעקה ומתוך בלבול ופאניקה משך את ההגה לכיוונו. משכתי את ההגה לכיוון השני. הסתחררנו, והרכב המסחרי פגע בנו בעוצמה בצד האחורי.
"יצאתי מהרכב ושאלתי את הטרמפיסט שמאחור, 'מה עם חבר שלך? הוא ענה, 'הוא לא מגיב לי'. א' הטרמפיסט ישב בדיוק בצד של הפגיעה. ניסינו להגיע אליו כי הדלת לא נפתחה. בדקנו אותו בחושך, והרגשנו משהו לח. הבנו שהוא מדמם אז קשרנו חולצה לעצור את הדם. רכב שעבר במקום הזעיק את כוחות ההצלה. החובשים הזמינו מסוק לפנות אותו ואותנו לקחו באמבולנס לבדיקות. למחרת השתחררתי, ושמעתי שהמצב של הטרמפיסט לא טוב, שהוא בלי הכרה ועם בצקת במוח.
"לא חזרתי הביתה. הלכתי לכותל וביליתי שם כמעט שלושה ימים. ההורים היו מתקשרים ומבקשים שאחזור לנוח, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי. פעלתי מתוך רגשות אשם גדולים ופחדתי שהוא ימות. לא העזתי ללכת לבקר אותו או לפגוש את המשפחה שלו.
"ביום השלישי שלי בכותל צלצל הטלפון ואחי היה על הקו. הוא אמר לי רק שלוש מילים: 'ברוך דיין האמת'. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחרי שעתיים הצלחתי לקום. עליתי על אוטובוס לכיוון הבית, אבל ירדתי והלכתי ברגל. לקח לי שעות להגיע. לא ידעתי מה אני עושה. את הימים הבאים העברתי בבית בלי לדבר עם איש. אחי הציע לי לבוא ללוויה וסירבתי. אבל אז הוא אמר שאף אחד לא ידע מי אני, ושהוא יבוא איתי. נסענו ללוויה באוטובוס שהמשפחה ארגנה. במשך הנסיעה כולם דיברו על א' בהערצה. בלוויה ראיתי את ההורים שלי שגם הרגישו צורך להגיע.
"כשחברת 'קדישא' הביאו את הגופה, אבא של א' בכה ותלש שערות. נאלצו לתפוס אותו כדי להרגיע אותו. זה היה מחזה מזעזע. חשבתי שלא אוכל לדבר איתו בחיים, אבל לאחר כמה שבועות הוא יצר קשר עם אחי וביקש שניפגש ואפילו נשב ללמוד יחד. לאחר מספר חודשים נפגשנו. במפגש הראשון הייתה שתיקה גדולה, אחר כך הוא סיפר לי על הבן שלו וכמה הוא אהב אותו. לא יכולתי להגיד לו כלום, אפילו לא שאני מצטער. הכול מתגמד מול הטרגדיה שלו. היינו לומדים יחד ואומרים שהלימוד יהיה לעילוי נשמתו.
"בתקופה הזו קרסתי כלכלית ונפשית. חשבתי המון על א'. הייתי מבולבל ולא תפקדתי, ובמקביל התנהל נגדי משפט פלילי. לפני גזר הדין, אביו של א' שלח מכתב לשופט וכתב שהוא מכיר אותי ושאין להם כעס כלפיי. למרות הכל השופט גזר עליי שנתיים מאסר ושלילת רישיון למשך 18 שנים. ערערנו למחוזי ושם הופחת העונש לשנה מאסר ו-12 שנים ללא רישיון.
"שנתיים אחרי התאונה נכנסתי לכלא. בחופשות הקצרות שקיבלתי התחלתי להבין את מחיר הישיבה בכלא. בשחרור אתה לא יודע מה לעשות עם החיים שלך, מרגיש שכולם התקדמו, התחתנו, הביאו ילדים, ואתה נשארת מאחור. עד היום בחורות לא רוצות לצאת עם אסיר לשעבר".
חצה צומת ברמזור אדום, ובנו הבכור נהרג בתאונה
ב-30 במאי 2016 נסעתי עם אשתי ושני הילדים שלנו, בני שנה ושנתיים, לחתונה של קרובי משפחה בירושלים", אמר מיכאל עמנואל. בדרך חזרה לתל אביב, עשינו תאונה באחד הצמתים. הייתי בהכרה מעורפלת ולא היה לי מושג מה קורה סביבי. פינו אותי לתל השומר ואת אשתי והילדים לאסף הרופא.
"כשהתעוררתי בבוקר אמרתי לרופאים שאני בסדר, ורוצה לבדוק לשלומם של אשתי והילדים. קרובי משפחה שהגיעו אמרו לי שאחד הילדים נפצע, אבל הרגיעו אותי ואמרו שהכל יהיה בסדר. הייתי בטוח שזה משהו קל, ולמרות זאת התעקשתי להשתחרר ונסעתי אליהם. אני סבלתי מפציעות יבשות, אשתי שברה את האגן ואת האף, התינוק הקטן ניצל, אבל הבן הבכור, בן השנתיים, שבר את המפרקת ומצבו הוגדר אנוש".
"כשהגעתי לאסף הרופא אמרו לי שהוסיפו שם לבן שלי. הבנתי שהמצב חמור. הרופא במחלקת טיפול נמרץ ילדים ניגש אליי והסביר לי שאין הרבה סיכוי. אמרתי לו שאנחנו יהודים מאמינים, ושיהיה בסדר. אשתי שכבה במיטה לידי כשהיא מעורפלת הכרה ופניה חבושות, והבן שלי נלחם על חייו במחלקה למטה. למרות הכל הייתי אופטימי, ביקשתי מכולם להתפלל לרפואתו והייתי בטוח שיקרה נס".
"עמדנו ליד הילד ופשוט בכינו"
"שבועיים אחרי התאונה הלכתי להתפלל ו קיבלתי טלפון מתל השומר שסידרו שיקום לאשתי, ומחכים לנו בזרועות פתוחות. שמחתי, הרגשתי שסוף סוף הדברים מתחילים להסתדר. כשחתמתי על טפסי השחרור קיבלתי טלפון נוסף מקרוב משפחה שבישר לי שמחפשים אותי בדחיפות במחלקת ילדים.
"לילה קודם נכנסתי עם אשתי לחדר של הילד, עמדנו לידו עשרים דקות ופשוט בכינו, כאילו הייתה לנו הרגשה שזאת הפעם האחרונה. כשהגעתי למחלקה אסרו עליי להיכנס לטיפול נמרץ. ראיתי הרבה רופאים סביבו, ורופאה אחת יצאה ואמרה שהמצב לא טוב. 'אם המצב לא טוב, תלכי לטפל בו', אמרתי לה. ואז היא השיבה שהילד נפטר. באותו רגע כל החיים שלנו השתנו. לפני זה אנשים היו מבקרים אותנו ובוכים, הייתי אומר להם שהכל יהיה בסדר. הוא עוד יקום ויצחק איתם. האמנתי שהוא יצא מזה.
"בחקירה היה סרטון שהוכיח במפורש שאני אשם בתאונה. התפרצתי לצומת ברמזור אדום, למרות שזכרתי שהוא היה ירוק. יכול להיות שהתבלבלתי, אבל אם לא הייתי יהודי מאמין לא הייתי מצליח לשאת את רגשות האשם. בהתחלה שקלו לגזור עליי עבודות שירות או מאסר, ולאחר שהגשנו בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לבטל את ההליכים, הוא פסק שהתיק ייסגר ורישיון הנהיגה שלי יישלל לעשר שנים.
"היינו שבועיים באשפוז, שבעה חודשים באשפוז יום, ובמשך שלושה חודשים נוספים אשתי לא הייתה מוכנה לחזור הביתה. רק כשחזרנו התחילו ההתמודדויות האמיתיות. לראות את הבגדים, הנעליים והמיטה של הילד. לראות את המוצצים. אחרי זה מגיעים החגים, כשרואים את הכיסא ריק. כל חג וכל ערב שבת זה צף מחדש. בכל פעם שלוקחים את הילדים לגינה זה מגיע. זה כל הזמן איתנו, ורק הולך ומחמיר".
לפנייה לכתב/ת 
