אהבה זה לבוא איתו לכדורגל, גם כשזה משעמם
שנים הוא הסתפק ב"שירים ושערים", וגם זה לא תמיד, ופתאום? עם הצעיף, כל שבת, היידה למגרש. הגברת החדשה הזאת בחיינו שיבשה את שגרת השבתות, אבל שכנעתי את עצמי שאם נגזר עליי שעל בעלי ייפול משהו בגיל ארבעים, אני חותמת על אחד עשר גברים צעירים במקום אישה צעירה אחת
הרבה תשובות ניתנו לשאלה הבנאלית "מה זאת אהבה?". אדוארד השמיני היה אומר, אילו נשאל, שאהבה זה לוותר על הכתר. ג'ואי מ"חברים" היה אומר שאהבה זה לוותר על הסנדוויץ', ואני אומרת שאהבה זה ללכת כל שבת לכדורגל עם בעלך רק כי הוא מזמין אותך להצטרף אליו, שמח שאת באה איתו, ולכן את אומרת, כמו שאני תמיד אמרתי: אם אחרי עשרים שנות נישואים בעלך אומר לך בואי איתי, את באה. אפילו שזה משעמם אותך רצח.
משבר גיל הארבעים נפל על בעלי בצורה רכה. בגיל זה כידוע גברים מתחילים לקחת את החיים קשה. מחליטים שהאישה אשמה בכל הדברים הלא טובים שקרו להם ובכל הדברים הטובים שלא קרו להם, מחליטים לְפָרֵק, מדשדשים קצת על המקום עוד איזה עשר שנים, ובגיל חמישים השוק מתמלא פתאום בגברים פנויים. לא כולם כאלה, כמובן, אבל חלק די מכובד, ורואים זאת באתרי ההיכרויות השונים.
בגיל ארבעים בעלי נזכר פתאום באהבה ישנה שלו, קבוצת הכדורגל, אהובת נעוריו. כמו רוב הדברים בחיים, גם זה קרה במקרה. שנים הוא הסתפק ב"שירים ושערים", וגם זה לא תמיד, ופתאום? עם הצעיף, כל שבת, היידה למגרש. הגברת החדשה הזאת בחיינו שיבשה את שגרת השבתות, אבל שכנעתי את עצמי שאם נגזר עליי שעל בעלי ייפול משהו בגיל ארבעים, אני חותמת על אחד עשר גברים צעירים במקום אישה צעירה אחת. אבל כמה ש"חתמתי", עדיין קיטרתי, ואז יום אחד בעלי אמר לי "למה שלא תבואי איתי פעם? תראי כמה תיהני".
ואכן נהניתי. מהכול. רק לא מהמשחק. נהניתי מהמפגש עם החברים, הוותיקים והחדשים, בעיקר. בעלי היה איש אוהב אנשים שאנשים אהבו אותו, הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. הכרתי המון אנשים חדשים נחמדים, והיו גם החברים הישנים. למשחקים התקבצה תמיד קבוצה של חברים משכבת הבסיס של החיים, אלה שיישמו את השבועה העתיקה ש"אימא וקבוצה לא מחליפים". נסענו למשחקי חוץ בחבורות עליזות, צפרתי עם הניצחון כל הדרך הביתה, והשתתפתי בצערם כששוב חטפנו באימ'-אימא-שלנו.
הקטע המעצבן היה שכל פעם נתקעו באמצע ארבעים וחמש דקות של משחק, ואחרי ההפסקה עוד ארבעים וחמש, שבמהלכן הייתי בוהה במגרש, מנסה בכל כוחי למצוא איזשהו עניין בשטות הזאת, אך ללא הצלחה. ידידי הטוב ביותר תמיד היה השעון הענק התלוי ברוב המגרשים. ביחד ספרנו את הדקות. ובהיעדר שעון? גוֹד בְּלֶס דֶה וואטסאפ.
לחבר בין העולמות
פעם היינו במשחק גביע, כזה שדורש הכרעה, ובמשחק כזה אם לאחר תשעים דקות זו אינה מושגת, ממשיכים עוד חצי שעה. אם גם זה לא עוזר אז מתחילים פנדלים, עד שמישהו מבקיע או שהמשחק נמשך עד קץ הימים. כלומר, נוסף לתשעים דקות הלא קלות הייתי צפויה להארכה של עוד חצי שעה, ואולי עד בלי סוף פנדלים. ואז, בדקה התשעים ממש, קבוצתנו האהובה הבקיעה שער, ושנינו, בעלי ואני, זינקנו זה לזרועות זה בדמעות אושר, כל אחד מטעמיו שלו. הוא על הניצחון, ואני על השחרור המוקדם.
מה זה אומר? שכמה שהעולמות מרוחקים, אם רק רוצים, הם מתקשרים. אז אם אתם לא מבינים מדוע נגררתי שנים למשהו שרוב הזמן שעמם אותי, התשובה פשוטה – ביקשתי להמשיך ליטול חלק פעיל בעולמו של בעלי. העולם המחודש הזה, האהדה לקבוצה, סחף אותו והפך לדבר החשוב בחייו לאחר משפחתו, ואני ידעתי שאם אני רוצה שהחיבור בינינו יימשך כמו שהיה עד אז, אני צריכה להצטרף, לפחות חלקית, לעולם הזה. להכיר אותו. אתם יודעים, כשלא חולקים עולמות בסוף אין על מה לדבר. כמה זה עצוב לראות זוג נשוי במסעדה כאשר כל אחד שקוע בצג שלו?
יכול להיות שיש נשים שתזקופנה גבה אם תקראנה את האמור לעיל. "מה זה ההתבטלות הזאת, הוויתור על העצמיות הזאת שלך?", הן יגידו. אז לא, ממש לא התבטלות. דווקא כשאת באה מעמדה של כוח וביטחון בעולם שלך, את יכולה לרצות ליטול חלק בעולמו שלו. ונכון שגברים ממאדים ונשים מנוגה, ויש עניינים של גברים ויש עניינים של נשים, ובני כוכב אחד לא יבינו לפעמים את בני הכוכב האחר, אבל מניסיון, שווה לנסות.
אולי לא יעניין אותו לחלוק איתך את ההתלבטות האם ללבוש שמלה שכבר לבשת לחתונה אחרת, או האם לקנות את הנעליים המהממות אך הלא נוחות בעליל, אבל יש עוד דברים לדבר עליהם. אני לפחות הרווחתי משיתופי העולמות שלנו דבר אחד - בניגוד לרוב הנשים אני מבינה בדיוק מה זה נבדל.
מוקדש לשלומי, שביום ה-31 למאי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-63.
במהלך שבוע הספר, מירי וורצל תחתום מדי יום על ספרה החדש בבדוכן "ידיעות ספרים", (מול האנדרטה, בכיכר רבין תל אביב
