אתה לא צריך לסבול

בוא תסתכל על החיים שלך לרגע. בוא, לשם שינוי, תהיה כן עם עצמך. זה כבר לא עובד. זה כבר לא עובד מזמן. אתה לא אשם בזה, זה לא בגללך, אבל זו המציאות העגומה. מה לא עשית בשבילה. כמה השקעת כדי לרצות אותה. ניסית להיות בעל אוהב. אבא מושלם. החבר הכי טוב שלה. הבלגת על הביקורת. בלעת את התלונות. נתת לה ספייס מתי שרצתה. תמכת בה כשחיפשה את עצמה. והמשכת לאכול את עצמך בכל פעם שהפנתה אליך את הגב או טענה שיש לה כאב ראש.

אתה לא מבין את הרמזים? אתה לא קולט את האיתותים? אתה לא מרגיש שמשהו בסיסי נשבר ביניכם? היא לא בעניין. האהבה שלכם מתה. ואתה האחרון, משום מה, שרואה את זה. אז אם היא לא רוצה אותך, למה אתה מתעקש להישאר איתה? לא מגיעה לך אישה שבאמת אוהבת אותך? לא מגיעה לך בת זוג שמשתוקקת אליך ושמחה לקראתך? למה אתה מתעקש להחזיק במשהו שכבר מת מזמן? למה אתה נאחז בסבל?

לעוד טורים של אבישי מתיה

סובלים בשקט

הסבל הוא צורת החיים המועדפת על בני האדם, רק אלוהים יודע למה. אנחנו חיים עם אנשים שלא אוהבים אותנו, כי "אסור לפרק משפחות". אנחנו עובדים בעבודה שאנחנו שונאים, כי "צריך להתפרנס". אנחנו סופגים האשמות מהילדים שלנו, כי "חייבים להיות רגישים אליהם". אנחנו אוכלים אוכל שלא טעים לנו, כי "צריך לשמור על הגיזרה". אנחנו מבזבזים שעות בבהייה בטלוויזיה או בורחים לסמארטפונים, כדי לא לריב. אנחנו לא חושבים שאפשר אחרת. הרי כולם חיים ככה, לא?

אנחנו כל כך רחוקים מעצמנו, עד שאנחנו אפילו לא שמים לב כמה אנחנו סובלים. הכרס המפוארת או הירכיים המתעבים, תוצר מובהק של דיכאון שמוביל לזלילה בלתי נשלטת או התמכרות למתוקים, משקפים את הפער בין מי שאנחנו לחיים האומללים שלנו. אבל אנחנו אפילו לא יודעים שזה לא בסדר. שאנחנו לא בסדר. שרע לנו. שעצוב לנו. שמתסכל. שמרגיז. ואנחנו ממשיכים. עוד קצת. עם טיפ טיפת מאמץ.

המילה שאנחנו משתמשים בה הכי הרבה כדי לתאר את מצבנו הזוגי היא "סוחבים". אנחנו סוחבים נטל רגשי, משקולת שמכבידה עלינו, ומתעייפים, ונשחקים, ומתרחקים, וממשיכים לסבול. כי זוגיות, אתם יודעים, זו "עבודה קשה". צריך "לעבוד" עליה. לא לוותר. להעמיד פנים. לחייך למצלמה. ולדחוק פנימה את כל הרגשות השליליים שעומדים לנו בגרון ומחכים לרגע שיתפוצצו ויחריבו הכל.

בסוף נאבד שליטה. וזה יהיה מכוער ותוקפני ופוגעני, ואנחנו נשלם על כך מחיר כבד. במקום לעצור לפני התהום ולהבין שהיא לא תשתנה. אל תנסה לשנות אותה. זה לא התפקיד שלך לשנות אותה. אתה יודע שהיא לא רוצה להשתנות. אתה מכיר אותה כל כך טוב. אתה יודע בדיוק עם מי יש לך עסק.

ובכל זאת, אתה עדיין מקווה שהיא תתנהג אליך אחרת? ולמרות זאת, אתה עדיין חולם שהכינורות ינגנו, הזיקוקים יתפוצצו והזמרת תשיר לכם בלדת אהבה לאור ירח? תוציא לך את זה מהראש, זה לא יקרה. תביט במציאות. גם אם היא קשה. מאכזבת. ומתסכלת. זה לא עובד ביניכם. ושום פלסטר או שכנוע עצמי לא ישנו זאת.

יש רגעים בחיים שבהם צריך להרפות, לוותר, לשחרר את האחיזה, לשחרר את עצמך. אל תשנה אותה, תעזוב אותה. תפסיק את הסבל. תוותר על האשמה. תיפרד מהכאב, מהכעס, מהבכי, מהמריבות, מהוויכוחים האינסופיים, מהשתיקות המעיקות, מפרצי התשוקה המועטים מדי, מהניסיונות הנואשים להציל את מה שיש ביניכם, או מה שחשבת שיש ביניכם.

זה לא יילך בכוח. זה לא צריך ללכת בכוח. צריך לרצות. לרצות ממש. לרצות מאד. וגם אז, לא בטוח שזה יילך. כי מה לעשות, אתם שונים. וזה לא עובד. זה נסדק. זה נקרע. זה אבוד כבר מזמן. וצריך להשלים עם זה. אז תשלים עם זה. תשלים עם עצמך. תפסיק לסבול. ותתחיל לחיות. עם אישה אחרת.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת