"האמריקאים" היא סדרת הריגול הגדולה ביותר שידענו
היא התחילה כדרמת ריגול, הסתיימה כסדרה שיורדת למעמקי המורכבות המשפחתית - ועשתה את המסע שלה תוך שמירה על איכות בלתי מתפשרת. אחרי שש עונות של רצח, סקס, פיתוי ודבקות חסרת מצפון במטרה, אפשר לקבוע ש"האמריקאים" היא יצירת מופת על־זמנית
אבל הסצנה הזו מצליחה להיות גם רומנטית, אינטימית, אפילו מחרמנת. אליזבת מפגינה חולשה בתדירות שבה בכירי קואליציה ישראלים מפגינים כנות. ההתמסרות הנדירה שלה לפיליפ, המבטים, הקליימקס והדמעה בקצה העין שלה הופכים את העקירה לאחת מסצנות הסקס הכי מחשמלות בסדרה שמעולם לא סבלה מחוסר להט. היא המחישה לא רק את האפלה והמקוריות של "האמריקאים" אלא גם איזו דרמת יחסים אינטליגנטית מסתתרת מתחת למעטה סדרת הריגול שלה. ההכרה שפיליפ אוהב את אליזבת יותר מאשר את אמא רוסיה, והיא לא, יכולה להשאיר אותי ער בלילה.
ואז, ככל שהיחסים של הזוג ג'נינגס (שהפכו במרוצת השנים לזוג גם במציאות) ובתם המתבגרת פייג' הסתבכו, התגלה פרצופה האמיתי של הסדרה – סאגה משפחתית מורכבת ששואלת כל הזמן את השאלות הקשות ביותר בקשר למוסד הזה: האם הנאמנות אליו עומדת מעל לכל אחת אחרת, כיצד זהות ושליחות עלולים לפורר אותו מבפנים ומה קורה כשהורים רואים בילדים אמצעי להגשמת מטרות חיצוניות?
הבשלתה של "האמריקאים" – סיפורם של צמד מרגלים רוסים המתחזים לזוג בורגני בוושינגטון של האייטיז עם שני ילדים שגדלים בלי לדעת איזה אוסף פאות ושפמים יש לאמא ואבא בגראז' - לדרמה משפחתית הפכה אותה ליקירת המבקרים. יוצרי הסדרה הודו כי הפרגון עודד אותם לשדרג את הסדרה מדרמת אקשן עם קווי עלילה שבועיים, מעין "חוק וסדר: קג"ב" לדרמה שנשענת על עומקן של הדמויות ולא רודפת אחרי האקשן. אבל עם סיומה השבוע של הסדרה המעולה הזו (אם לא צפיתם, סורו לווי־או־די של yes ונתקו את הנייד לחודשיים), מוטב לזכור גם את היותה, בכל זאת, סדרת הריגול הטובה ביותר שראינו. את תועפות הסקס והקונג פו של העונה הראשונה החליפה ירידה למצולות נפשו של "האיש שלנו מעבר לקווי האויב", חקירה פסיכולוגית בהיקף ששום סרט לא יכול להספיק ושום סדרה אחרת לא התיימרה לספק.
פיליפ ואליזבת עקבו, שיקרו, גנבו, פרצו, פיתו, הזדיינו עם אחרים וזה עם זו, גייסו, גרמו לאזרחים תמימים להתאהב בהם (מרתה, תהיי חזקה!) ורצחו לפי פקודה ממוסקבה, ישנו שעתיים ועשו את זה שוב, באופן אינסופי, במשך שנים. הם נעלו את המצפון, שתו בירה עם השכן מה־FBI שאת השותף שלו חיסלו, ושירתו את אדוניהם בקג"ב גם כשלא האמינו בצדקתם.
הג'נינגס הקריבו הכול למען המולדת, שאיתה לא היה להם כל קשר אמיתי במשך עשרות שנים עד שהפכה כמעט ערטילאית לגמרי, ממש רעיון, בזמן שהיכו שורשים מוחשיים מאוד בפרברים של השטן הקפיטליסטי. השינויים הדרמטיים שעוברים על ברה"מ בעונה האחרונה, למשל, מעלים תהיות מרתקות על עצם טיבה של פטריוטיות. הסדקים שנפערו בפיליפ מעונה לעונה המחישו את המחיר הבלתי נסבל שמשלמים העוסקים בג'וב המהולל הזה. בעונה האחרונה הוא נראה כמו האדם הבודד ביותר בעולם. יצירות אחרות מסתפקות בסצנות של פלאשים שזועקים "כאן פוסט־טראומה!" - "האמריקאים" ירדו למעמקים, במעלית שרק שש עונות בגן עדן היצירתי של רשת FX יכולות לבנות.
את המסע שלה הקפידה לעשות אחרת מכולן. היא הביטה בהתמכרות של דרמות כבלים מוערכות להתחכמויות ואמרה: נייט, ספסיבה. ויתור על האובססיה ע"ש דיוויד פינצ'ר לשוטים אובר־מגניבים ועריכה עוצרת נשימה – צ'ק. דילוג מעל טרנד עריפת ראשי הדמויות המובילות (מלבד נינה, השם ייקום דמה) – צ'ק. איפוק לצד בנייה איטית וסבלנית להדהים של הקונפליקטים והמתח עד לסיום המבעבע (הפינאלה שודרה לאחר כתיבת הטור) - צ'ק, צ'ק, צ'ק.
הפסקול היה חכם ולא מתחנף. תצוגות המשחק היו שמימיות: הייסורים של פיליפ, הטיקים בפניו המחוטטות של אייג'נט סטן בימן, ההתבגרות של פייג' – הדמות הכי מרשימה של טינאייג'רית מאז קלייר מ"עמוק באדמה", שיברון הלב של מרתה והקשיחות חסרת הפשרות של אליזבת, מכונת הרס כפולת וריד במצח שלא נראתה כמוה.
"האמריקאים" נולדה בהשראת פרשת ריגול רוסי מ־2010 וזכתה לרלוונטיות מצמיתה עם שובה של המלחמה הקרה באדיבות פוטין וטראמפ. אבל האיכות חוצת הז'אנרים שלה הפכה אותה ליצירת מופת על־זמנית.
הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
