גיבורים נופלים: המיתוס של קלינט איסטווד כבר לא עובד
סרטו האחרון של קלינט איסטווד מבוסס על מקרה אמיתי - שלושה צעירים אמריקנים שנטרלו מחבל בנסיעת רכבת לפריז. גיבוריו מגלמים את עצמם והסיפור כולו מהול בפטריוטיזם שמביא קהל. ובכל זאת, "הרכבת של 15:17 לפריז" נכשל בקופות. האם זה כי מיתוס הגיבור האמריקני כבר לא רלוונטי, או שבמבחן המציאות הוא פשוט לא קיים?
ה-21 באוגוסט 2015 היה יכול להירשם כעוד אחד מאותם ימים נוראים ומדממים בדברי ימי אירופה בצל הג'יהאד האיסלאמי. איוב אל-חזאני עלה על רכבת מהירה בדרכה מאמסטרדם לפריז כשהוא חמוש בקלצ'ניקוב ותשע מחסניות. המחבל המרוקאי נערך לפיגוע המוני בהשראת דאעש על הרכבת הדוהרת בשטח צרפת. למרבה המזל, בזמן אמת חל מעצור בנשק, והטבח נמנע בזכות תגובתם המהירה של כמה מהנוסעים. כך, ברגע אחד ניצלו חייהם של עשרות בני אדם. רגע אחד שגילם את הרשע של גבר אחד שטוף קנאות דתית, אל מול אחווה אנושית מרגשת ואמיצה של כמה נוסעים בני לאומים שונים – מארצות הברית, בריטניה וצרפת.
על אומץ לבם ותושייתם במהלך אותו אירוע, הוענק לספנסר סטון, לאלק סקרלטוס ולאנתוני סאדלר האמריקאים אות ליגיון הכבוד בטקס חגיגי שנערך שלושה ימים לאחר מכן בפריז בנוכחות נשיא צרפת דאז פרנסואה הולנד. עם חזרתם לארצות הברית, התקבלו השלושה כגיבורים וקיבלו עיטורים שונים מטעם משרד הביטחון המקומי. תהילת הקרב של שלושת הצעירים זכתה לחשיפה טלוויזיונית נרחבת בתוכניות אירוח, הופעות בשעשועון "מי רוצה להיות מיליונר" וגם ב"לרקוד עם הכוכבים". עכשיו הגיע גם הסרט - "הרכבת של 15:17 לפריז" שביים לא אחר מקלינט איסטווד.
איסטווד קשישא, כבר בן 88, ממשיך לעצב באמצעות הקולנוע שלו את דמות הגיבור האמריקני החדש, אבל בהתאם לקווי המתאר של אמריקה של פעם. לא אמריקה הגדולה של דונלד טראמפ, אלא זו של רונלד רייגן, ג'ון וויין, ולא מעט כמו של איסטווד עצמו. כוכבי המערבונים הנושנים המייצגים לבן מול שחור, קאובויים נגד אינדיאנים. או בהשאלה להיום - נוצרים נגד מוסלמים. הבמאי הוותיק הוא נציג של עידן שקדם בהרבה להוליווד של גיבורי העל, והוא עדיין מעדיף מדי צבא מטולאים על חליפות הלטקס הצבעוניות של ספיידרמן, סופרמן ואפילו של קפטן אמריקה, הפטריוט העילאי. הגיבורים שלו הם אנשים פשוטים שבעת הצורך התמסרו למטרה גדולה יותר וסיכנו נפשם למען האומה.
הגאווה ברוח האמריקאית הפטריוטית ובאלו המיישמים אותה, היא הקטר המניע את הקרונות ברכבת של "15:17 לפריז", ממש כמו בסרטו הקודם של איסטווד "צלף אמריקאי", שהיה לשובר קופות מסחרר ב-2014. במרכז דרמת המלחמה המוערכת ההיא עמד כריס קייל, גיבור-על מן המציאות בגילומו של ברדלי קופר, שהפך את בגדד למטווח הפרטי שלו, ואת הטרוריסטים המקומים לברווזים. מבעד לכוונת רובה הצלפים הם נראו כמו צלליות שחורות על גבי רקע צהבהב, לא בני אדם בשר ודם שיש להרהר על מותם.
ספנסר, אלק ואנתוני הם גיבורים מסוג שונה, אבל הם מבטאים את אותה גבורה עילאית מתוצרת ארצות הברית שאיסטווד כה נמשך אליה. אומנם סטון וסקרלטוס שירתו בצבא האמריקאי באותה התקופה, אך לאירופה הם הגיעו כדי לנוח וליהנות. סוג של רגילה. שלא כמו הצלף העל-אנושי האגדי ההוא, הם שירתו כחיילים פשוטים ולא בהכרח מוצלחים במיוחד. בעוד קייל פעל בסביבה עוינת, עליה חלש מעמדת תצפית גבוהה כמלאך חבלה הגוזר בשלט רחוק מי לחיים ומי למוות - שלושת הצעירים נטמעים בנוף האזרחי כתיירים בחופשה. אף אחד לא תדרך אותם לסיטואציה המסוכנת אליה נקלעו במקרה. אין פה אויב, ואין מטרה מוגדרת מראש. אין פה אירוע מתגלגל. פשוט זבנג אחד, שניים, אגרוף, בעיטה וגמרנו.
פיגוע על רכבת דוהרת נשמע כמו סרט אקשן אייטיזי מהזן של "מת לחיות", אבל איסטווד אינו מעוניין לבדר אתכם בעלילת מתח בדיונית. הוא דבק באותנטיות של האירוע כפי שהתרחש במציאות. לכן כנראה קיבל החלטה מרחיקת לכת ללהק את סטון, סקרלטוס וסאדלר לתפקיד עצמם. באמצעותם הוא שואף לשחזר במדויק את הרגעים המכריעים של נטרול אל-חזאני. ככל שניתן להתרשם, השחזור הקולנועי אכן מהימן בהתבסס על תחקיר המקרה והעדויות מהשטח. הבעיה היא שאותה התרחשות גורלית נמשכה זמן קצר. מהרגע שבו הגיח המחבל החמוש בקרון ועד שנתפס, הוכה ורותק על ידי שלושת הגיבורים האמריקנים עברו שתיים-שלוש דקות גג. איך עושים מזה סרט?
תיעוד המקרה האמיתי
איסטווד מנסה להתגבר על אתגר הזמן באמצעות תחבולות עלילתיות שונות ומשונות הכוללות פלאשבקים מהאירוע המפוזרים לאורך חלקו הראשון של הסרט, אולם ברור כי אין די בפיסות האקשן הללו כדי לתחזק מתח לאורך שעה וחצי. אז מה הפתרון של הבמאי המנוסה? הוא פשוט הולך אחורה אל קורות חייהם של שלושת הצעירים בניסיון לעצב את דמותם כגיבורים מילדותם ועד לרגע מכונן זה. כאילו 23 שנותיהם היו רק הכנה לאותה תגובה מידית, נועזת ויעילה בדרך להכרעתו של המחבל. כאילו מדובר בגורל ידוע מראש שהוכתב להם מבעוד מועד על ידי אלוהים, לא אללה. וכך הסרט מתפתח כדרמה נוצרית ארצית תחת השגחה שמיימית.
כשחקן איסטווד ייצג לרוב את דמות הגבר שנדחה על ידי הציביליזציה כדי לשוב אליה בשעת משבר ולהציל אותה תוך שימוש באלימות. כך תרם לעיצובו של הגיבור האמריקאי כמעין מושיע מתבודד מבחוץ שמוכן לנקוט באמצעים קיצוניים ולא מקובלים בחברה ליברלית, כדי לאפשר את המשך קיומה. הוא עצמו היה שם כשחקן בשלל מערבונים שעלילתם הוכתבה על פי הגישה השמרנית הזו. כבמאי הוא המשיך את המסורת ב"גראן טורינו", ובמיוחד ב"ג'יי. אדגר", "צלף אמריקני" ו"סולי" - כולם מבוססים על סיפורים אמיתיים על נושאי תפקיד שהעדיפו מעשים על דיבורים, תוקפנות על התחסדות יפת נפש. במקרה של ספנסר, אלק ואנתוני הוא הולך אחורה עד לבית הספר היסודי בחיפוש אחר יסודות של דחייה והתמודדות מול הממסד.
בדרך למיצוי העלילה על הרכבת הדוהרת מאמסטרדם לבירת צרפת, "הרכבת של 15:17 לפריז" נע לאיטו על המסילה הברורה והידועה מראש מילדות לבגרות, עד לגיוס לצבא. זה מסלול שגרתי עבור רוב אזרחי ישראלי, אלא שפה הוא מוצג כגדול מהחיים, ובאופן מאולץ ביותר. ההיסטוריה האישית של סטון וסקרלטוס לא מעניינת במיוחד, וזו של סאדלר בכלל נותרה בצד. אין פה את האלמנטים שממצבים אותם כגיבורים לעתיד. ספנסר ואלק לומדים בבית ספר קתולי בסקרמנטו וסובלים מבריונות מצד חבריהם לכיתה והתנכלות מצד צוות המורים. הם מתקשים בלימודים, כנראה סובלים מהפרעת קשר וריכוז. העתיד שלהם לא נראה מבטיח.
השלושה מוצאים מפלט בחברות האמיצה שלהם, שתלווה אותם גם בגילאים מאוחרים יותר. זוהי ברית של דחויים, השואבים השראה וסיפוק מכלי נשק והיסטוריה צבאית. אלו גם החומרים מהם עשויים בדרך כלל פעילי אלט-רייט. הם משחקים ברובים ואקדחים ומשחזרים קרבות ממלחמת העולם השנייה, ודי ברור שלפחות בנוגע לספנסר ואלק העתיד צופן להם שירות צבאי - וייתכן שבעצם אין להם הרבה אופציות תעסוקתיות אחרות (סאדלר לעומת זאת בחר בהשכלה גבוהה).
התשוקה של איסטווד למערכת הצבאית הקשוחה והגברית ניכרת גם בתהליך הגיוס וההשמה של סקרלטוס וסטון. האחרון בעצם מוביל את הסיפור במסע של התעצמות פיזית ומנטלית בדרך לקליטתו כפקיד בבסיס קל"ב בקליפורניה - עובדה שנותרת לא ברורה, כי ג'ובניקים זה לא החומר ממנו בונים גיבורים.
האקשן ברכבת הוא ביטוי של אומץ לב אבל קצר מדי ולא מספק, וקורות החיים של שלושת הצעירים די שגרתיים. כדי להפוך את המור"ק הדל של הגיבורים למשהו שמצדיק בכל זאת הפקה מושקעת בתקציב של 30 מיליון דולר, אנחנו נאלצים להתלוות לספנסר ואנתוני לטיול שלהם באירופה (תוך שהות באתרים התיירותיים שכל ישראלי ביקר בהם במציאות). אנחנו רואים אותם משוטטים ברחובות רומא ובתעלות ונציה המרהיבות, וממשיכים לגרמניה שם הם פוגשים את אלק. ביחד הם מתלבטים אם לקפוץ לאמסטרדם או להמשיך ישירות לפריז. לבסוף הם מחליטים לקפוץ לבירת הולנד המענגת, ואחרי ליל הוללות ממשיכים לצרפת. וכן, זה משעמם כמו שזה נשמע. מבחינה זאת, הפיגוע הוא הדבר המרגש ביותר שקורה בטיול הזה.
באופן לא מפליא מדי נוכח האכזבה מהביצועים שלו בקופות בארצות הברית (הכנסות של 36.3 דולר בלבד מאז יציאתו בפברואר האחרון), "הרכבת של 15:17 לפריז" לא הופץ בבתי הקולנוע בישראל ורק השבוע עלה ב-HOT VOD MOVIES. לכאורה סרט של במאי נערץ כמו קלינט איסטווד המהלל סיפור גבורה נגד ג'יהאדיסט שטוף מוח אמור להחניף לצופה הישראלי, כמו גם זה הרפובליקני השמרן מארצות הברית (ואיסטווד ידוע ככזה). מצד שני מדובר בסרט נטול כוכבים, והגימיק של ליהוק שלושת הצעירים כושל והם מתקשים לגלם אפילו את עצמם. איסטווד לא מחפה על כך ומספק דרמה שגרתית, נגועה בקלישאות וחסרת קליימקסים. למעט סצנה אחת המתרחשת בברלין, ובה מדריך תיירים גרמני גוער בשלושת הצעירים על יהירותם, ומסביר להם כי בניגוד למה שלמדו בבית ספר, היטלר התאבד בגלל הרוסים שעמדו ללכוד אותו ולא האמריקאים - הסרט חף מכל ביקורת עצמית.
הוא גם חף מכל דבר אחר שיכול להרוס את החגיגה הפטריוטית האמריקנית. כאילו זניחה לחלוטין העובדה שהאדם הראשון שבו נתקל אל-חזאני היה נוסע מקומי שהתעמת איתו בשיתוף עם אזרח אמריקני תושב צרפת, ושלמרות היותו יפה נפש שמרצה בסורבון, נטל מהמחבל את הקלצ'ניקוב וכמעט ושילם על כך בחייו כשנורה בצווארו. איסטווד מתמסר כל כולו לשלושת הצעירים שהסתערו על המפגע החובבן בעוד הוא מנסה לתפעל את המעצור בנשק וביחד מכים אותו עד לאובדן הכרה. כך הוא בעצם מתעלם מכל המעורבים האחרים שלא משתלבים בתבנית הגבורה שלו.
ספנסר סטון ואלק סקרליטוס, וגם אנתוני סאלדר אם תרצו, הם נערי הפוסטר החדשים של הפטריוטיזם האמריקאי הישן והטוב. גיבורים שהפכו גיבורי תרבות, בתוכניות בידור בטלוויזיה ועכשיו גם בקולנוע כסרט תעמולה שמרני דתי בכסות של דרמת מתח. הוא מסתיים במעמד הענקת עיטורי ליגיון הכבוד בפריז בו משולבים קטעי ארכיון מנאומו של הנשיא הצרפתי דאז עם שחזורים מצולמים. בכך תם הטקס. אף אחד לא מעדכן אותנו כיצד סטון, הדמות המרכזית בסרט, כמעט קיפח את חייו חודשיים לאחר גילויי התושייה שלו באירופה, בעקבות תגרה מטופשת במועדון במהלכה נדקר. זה לא מתאים, זה כתם לכל החיים. זה כתם על אמריקה של פעם. מיתוס מיושן חסר תוקף, קצת כמו הקולנוע של איסטווד.
