כריסטיאן בולטנסקי: "השואה היא הטראומה שלי"
הוא לא היה מעולם בבית כנסת אבל מרגיש מחובר לשואה, עסוק במוות של עצמו עד כדי כך שערך עם מישהו התערבות בנושא, והתחושה בתערוכה החדשה שלו, "ימי חיים", היא כמו בכניסה להיכל קדושה. האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי מעביר את הצופה חוויה מרגשת ומעשירה: "אני רוצה שאנשים יהפכו לחלק מהעבודה שלי ולא יעמדו מולה"
בכניסה לתערוכה החדשה של כריסטיאן בולטנסקי במוזיאון ישראל ניצב שעון עצר המורה את הזמן שעבר מאז השביעי לספטמבר 1944 – תאריך לידתו של האמן. כאשר יעצום את עיניו לצמיתות, גם השעון ייעצר. אין דבר הממחיש יותר את מהות החיים מאשר הזמן שאוזל, המיוצג על ידי המספרים שרצים במהירות על המסך. זה מכניס מיד את החיים לפרופורציה. ומה יישאר אחרי שהשעון יעמוד מלכת? זו השאלה המרכזית המעסיקה את בולטנסקי, הנחשב לאמן הצרפתי החשוב ביותר שחי היום.
בולטנסקי מציג זו הפעם השלישית במוזיאון ישראל, אבל מבקר רבות בארץ. הוא נולד בפריז לאב יהודי ולאם קתולית. "אם שואלים אותי אני אומר שאני יהודי אפילו שאני לא אדם מאמין. לא הייתי מעולם בבית כנסת אבל אני מרגיש בן השואה. ישראל היא חלק ממני כי היא הבית של בני השואה. אני מאמין שכל אמן מונע מאיזו טראומה, והשואה היא הטראומה שלי. אבא שלי נאלץ להתחבא מפני הנאצים במשך שנה וחצי מתחת לרצפה של הבית שלנו. אני מתחבר לסיפור היהודי בגלל הסיפור של המשפחה שלי וכל החברים של הוריי שהיו ניצולי שואה. בתור ילד פחדתי ללכת לבד ברחוב. שנאתי את בית הספר כי לא אהבתי להיפרד מההורים שלי, אז בגיל 13 הפסקתי ללמוד. המשפחה שלי הייתה משוגעת וזה כמובן השפיע על מי שאני היום". בגיל 15 אח שלו החמיא לו על רישום שעשה ובאותו רגע החליט להיות אמן. הוא הגיע למעמדו הרם מבלי ללמוד אמנות.
בולטנסקי מתחבר יותר לרעיון מאשר לתוצר האמנותי. קוראים לזה אמנות קונצפטואלית. רוב העבודות שיצר עד שנות השמונים נכחדו כי הוא עובד עם חומרים שאינם עמידים, אבל זה פחות חשוב לו מאשר שיזכרו אותן. מה שמיוחד כל כך בעבודות של בולטנסקי הוא הרגש שהן מעוררות, למרות היותן מינימליסטיות. "אני קורא לעצמי מינימליסט סנטימנטלי", הוא אומר.
התחושה המיידית כשנכנסים לאולם הראשון של התערוכה היא של היכל קדושה. האור עמום, היצירות מאירות את עצמן וממש מתבקש ללחוש כמו בכנסיה. על הקירות ניצבים מעין מזבחות, צילומי פנים המוארים בנורות קטנות. אנחנו מכירים את האסתטיקה הזאת מקירות זיכרון. פנים אלמוניות שמישהו פעם הכיר ועתה הפכו לסמל של מה שהיה ואיננו עוד. כל דמות הייתה עולם ומלואו ועתה הפכו לחלק ממסה עצומה של פנים ללא שמות.
אם הרעיון הזה מזכיר קצת את השואה, זה לא במקרה. אבל בולטנסקי מעולם לא השתמש בדימויים מתוך השואה. הוא שואף להתמיר את הטראומה האישית שלו למקום אוניברסלי העוסק בזיכרון, חיים ומוות. צילום במהותו הוא מדיה של זיכרון, המסייע לנו לשמר את מה ואת מי שהיה. בולטנסקי היה רוצה להנציח הכל, אבל יודע שאי אפשר להילחם בשיכחה, כמו שאי אפשר להילחם במוות. הוא בכל זאת מנסה, כי זו, בעיניו, האנושיות. חוץ מאוסף של אלפי צילומים של אנשים שצבר, הוא יצר מאגר של צליל החיים עצמם - פעימות הלב. באי טשימה ביפן מצוי ארכיון הלב המכיל עשרות אלפי הקלטות של פעימות לב אנושיות במאגר ההולך וגדל. גם בתערוכה הנוכחית ישנו אולפן הקלטה, שבו מוזמנים המבקרים להוסיף את הקלטת פעימות ליבם לאוסף. באחד מחדרי התערוכה נשמעות פעימות לב מהדהדות בחלל, כשהאור כבה ונדלק לפי קצב הלב. גם כאן, כל לב מסמל עולם ומלואו, אבל הופך אנונימי וחלק מכלל הפעימה האנושית באוסף של בולטנסקי. העמידה בחלל החדר הופכת את המבקר לחלק מהיצירה. "בהרבה תערוכות אנשים מסתובבים ואומרים: 'את זה אני אוהב ואת זה לא'", מסביר בולטנסקי. "בתערוכה שלי כל העבודות מייצרות מכלול אחד ואני רוצה שאנשים יהפכו לחלק מהעבודה שלי ולא יעמדו מולה. אני רוצה לייצר חוויה טוטאלית שיוצרת ניתוק קצר מהחיים הרגילים. אני רוצה לקוות שאנשים יעברו חוויה שתשנה אותם, גם אם הם לא מבינים בדיוק מה קרה".
קצרה היריעה מלפרט על כל העבודות בתערוכה, ועבור זה קיים עיתון מיוחד שיחולק למבקרים ובו הסברים על מבחר עבודות. אבל עוד עבודה שבה הצופה הופך חלק פעיל היא ספריית הטלפונים ובה אוסף גדול של ספרי טלפון מקומיים ישנים, שהיו פעם בכל בית. המבקרים מוזמנים למצוא את עצמם ואולי אחרים שכבר אינם בתוך הספרים. בגלל הזמן שעבר והאנשים שכבר אינם איתנו, ספרי הטלפון הופכים לספרי זיכרון.
בולטנסקי אומנם לא למד אמנות אבל היה מורה הרבה שנים. "תמיד אמרתי לסטודנטים שלי: הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות זה להמתין ולקוות שיום יבוא ותבינו משהו. בשביל זה צריך לעצור". אבל הוא עצמו מתקשה לעצור ומתרוצץ בעולם סביב התערוכות הרבות שמציג. "הייתי עכשיו בשנגחאי, באיטליה, בגרמניה ובקרוב אני נוסע ליפן, אבל אני יודע שהזמן החשוב הוא כשאני באי עשייה, אז אני ממתין ומקווה. אבל קשה מדי להתייצב לבדך אל מול השאלות הגדולות שמעסיקות אותי, כמו למה אנחנו נעלמים כל כך מהר מהזיכרון? האם החיים שלנו משמעותיים? אני תמיד מתלבט בסוגיה של גורל ומקריות. אדם מאמין רואה בהתרחשות גורל. אדם לא מאמין רואה מקריות. אדם דתי מאמין שיש סיבה לכל זה, לחיים, ומכיוון שאני לא דתי, אני לא מאמין שיש סיבה. דבר אחד אני כן יודע: החיים אומנם קצרים כל כך אבל האנושות היא המשכית. אני חלק מרצף - היו אנשים לפניי ויהיו אחרים אחריי. בזמן הקצר שיש לי אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי עבור האנשים שיבואו אחרי".
למרות החשיבות של ההמשכיות, לבולטנסקי עצמו אין ילדים. בת הזוג שלו היא האמנית אנט מסנג'ר. "לא רציתי ילדים. אני חושב שזה קשור לטראומה שלי. אני לא בן אדם אופטימי. ככל שהשנים עוברות אני הופך להיות האמנות שלי. רק זה מה שחשוב לי בחיים. פחד המוות גדל ככל שאתה מזדקן. פעם עסקתי במוות של אחרים ועכשיו אני עסוק במוות שלי".
העיסוק שלו במוות הולידה מעשה קיצוני, שלא לומר הזוי, כשערך התערבות עם אדם בשם דיויד וולש, אוסטרלי חובב אמנות שעשה את הונו מהימורים. חבר משותף הכיר ביניהם כשוולש רצה לקנות עבודה של בולטנסקי, אבל לאמן היה רעיון אחר. הוא הציע לו פרוייקט שבו בולטנסקי עצמו הוא הנושא ועיקרו הצבת מצלמה בסטודיו שלו, שתצלם כל מה שקורה שם במשך 24 שעות ביממה. כשמבינים את המהות של בולטנסקי, רואים שזה בעצם לא מעשה כל כך הזוי: עשרות אלפי שעות השידור שממשיכות להצטבר אצל וולש (קטעים מהם מוצגים על גבי ארבעה מסכים בתערוכה), הן ההנצחה האולטימטיבית עבור בולטנסקי, וכמובן שבסוגיה של מקריות או גורל, מועד המוות שלו עצמו מספק את ההימור המושלם. הוא נוהג לומר שוולש היה הכי שמח לולא היה מת אל מול המצלמה. אבל בינתיים העיסקה הזאת מסתמנת כלא מוצלחת עבור וולש, שעשה חישוב מקאברי שלבולטנסקי, שהיה בן 65 בזמנו, ואינו מנהל אורח חיים בריא במיוחד, נותרו עוד שמונה שנים לחיות. הוא חילק את מחיר העבודה למשכורת חודשית שישלם לאמן. על פי ההסכם, אם הוא יחיה מעבר לזמן הקצוב, וולש ימשיך לשלם לו אותו הסכום עד מותו. בינתיים עברו כמעט תשע שנים ובולטנסקי לא מראה סימנים של האטה. "אני אוהב את החיים הטובים, אוהב לאכול ולחגוג".
העבודה האחרונה בתערוכה, "מיסתורין", מתעדת שלושה צינורות גדולים שהוצבו בפטגוניה, בשפיץ הדרומי של ארגנטינה. הרוח המנשבת דרכם יוצרת צלילים המדמים קולות של לווייתנים, בשאיפה לתקשר עם הלווייתנים הרבים המאכלסים את האוקיינוס הדרומי. בפטגוניה רואים בלווייתנים יצורים חכמים וקדמונים שאוצרים ידע מראשית ימי העולם. כששואלים שם שאלה, שהתשובה עליה אינה ידועה, אומרים לשואל: "לך תשאל את הלווייתנים". "בעבודה שלי ובחיי אני חושב שהכי חשוב לשאול שאלות אבל לא לתת תשובות. אנשים שחושבים שהם יודעים את התשובות מסוכנים מאוד בעיניי. אני מקווה שגם הרבה אחרי זמני, כשאף אחד כבר לא יזכור אותי, יישאר עדיין הסיפור על האיש המשוגע שניסה לדבר עם הלווייתנים".
אדם מגיע לעולם ואחרי זמן עוזב אותו. איזה זיכרון ישאר ממנו ולכמה זמן? "בעתיד, אחרי שאמות והאחיין שלי ימות, אף אחד כבר לא יזכור את אמא שלי. את לא זוכרת את הסבא רבא שלך ואני בטוח שהוא היה אדם מיוחד במינו". ולמרות זאת, כל אחד מוסיף נדבך לרצף של האנושות, לסיפור הקולקטיבי. לאמנים יש זכות מיוחדת לתרום לחיינו זווית פיוטית, ואם אנחנו זוכים להיחשף אליה ולאפשר לה להדהד בנו, חיינו מתעשרים. ואכן, התערוכה של בולטנסקי מרגשת ומעשירה.
תפקידו של האמן על פי בולטנסקי הוא לעורר רגש ושאלות אצל הצופה, והאמנות הקונצפטואלית מספקת כר נרחב לריבוי פרשנויות. זה לא מפריע לבולטנסקי, כי לדעתו אין פרשנות שגויה. כל אחד חווה את היצירה דרך העולם האסוציאטיבי שלו, המבוסס על המורשת האישית, המיתולוגיה המשפחתית שלו. בתערוכה של בולטנסקי כל אחד יכול למצוא גם את עצמו.
"ימי חיים". אוצרים: לורנס סגל ומירה לפידות, מוזיאון ישראל, 1 ביוני עד 31 באוקטובר.
