דניאל פרנקל: "זה היה נראה בלתי אפשרי"
האתלטית שחזרה משתי פציעות קשות ובמהלך נדיר החליפה רגל קופצת, לא מתכוונת לעצור. "אם הייתי חושבת שאני מסוגלת לקפוץ רק 1.80, הייתי פורשת. זו רק תחנה בדרך". הסיפור המלא במוסף "7 ימים"
בדיוק לפני שבוע עמדה דניאל פרנקל על פודיום המנצחים באתונה, וקיבלה את מדליית הכסף בקפיצה לגובה שהשיגה בתחרות בינלאומית. ספורטאיות אחרות היו אולי שמחות על ההישג - 1.80 מטר - אבל עבור פרנקל, שיאנית ישראל שדורגה בעבר במקום הרביעי בעולם עם תוצאה של 1.94 מ', זו הייתה רק תחנת ביניים.
"כשעמדתי על הפודיום", שיחזרה השבוע בתל אביב, "הרגשתי שאני בדרך הנכונה. 1.80 מ' זה הגובה שפעם הייתי מתחילה בו את הקפיצה, מה שאומר שיש לי עוד דרך ארוכה למעלה. ספורט זה כיף ואני אוהבת להתאמן, אבל לא הייתי מבזבזת את זמני, בטח לא בשביל 1.80 מ', אם לא הייתי חושבת שיש לאן לשאוף".
האמת היא שההישג הגדול של פרנקל אינו נמדד במספרים, אלא בעצם ההשתתפות המוצלחת. אחרי שנפצעה קשה מאוד באימון ב־2011, חזרה להתאמן ונפצעה שוב ב-2013 - היו רבים שהספידו אותה. כדי לשרוד במקצוע הקפיצה לגובה החליפה את רגל הניתור — משמאל לימין. גם על זה היה לרבים מה להגיד.
"כשאמרתי לפני שלוש שנים שאני אקפוץ מהרגל השנייה, רבים הוציאו אותי מהתוכניות האולימפיות", היא משחזרת. "לא יו"רים ומנכ"לים מהאיגוד, אלא אנשי מקצוע מהתחום. אבל אני החלטתי שאני מקבצת סביבי רק את מי שמאמין בי. רק להם הקשבתי, ואת כל השאר שכחתי. אני טובה בהכחשה. בעלי אמר לי: 'אם תתרכזי באלה שאומרים שלא תצליחי, את לא תצליחי. את צריכה להקיף את עצמך רק במי שמאמין בך'. הרופא שניתח אותי בפעם השנייה אמר: 'מההיכרות שלי איתך, את תעשי את זה".
אבל זה היה לפני שלוש שנים. "האימונים היו קשים, עד שנראה שזה בלתי אפשרי, וגם המאמן שלי לא האמין. אבל מה שטוב באתלטיקה בפרט ובספורט בכלל, זה שתמיד יש לך עוד תחרות ועוד יום. בכל שנה שיפרתי את השיא ברגל ימין וזה נתן לי מוטיבציה להמשיך. אמרתי: 'בשנה שבה לא אשתפר, אפרוש'. אבל בכל שנה השתפרתי בשלושה ס"מ. התחלתי לקפוץ ברגל ימין ביוני 2016 וקפצתי 1.70 מ’. ב-2017 כבר עברתי 1.73 מ’. והשנה כבר קפצתי 1.80 מ’. אצל ספורטאים יש אימרה כזו, שצריך לעשות כעשרת אלפים קפיצות כדי שהגוף יבין".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום (שישי) במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
