סימנים מעודדים / בלוג ה-NBA
כולם ציפו לניצחון קל של גולדן סטייט במשחק הראשון בסדרת הגמר, אבל קליבלנד הראתה שיש לה מה למכור. למרות ההפסד המתסכל, כולל בזבוז הזמן של ג'יי.אר סמית' שנכנס לפנתיאון המהלכים ההזויים בתולדות ה-NBA, לברון יכול לצאת עם תחושה טובה לקראת ההמשך
לברון קלע 51 נקודות אבל הפסיד לווריורס בהארכה
טיירון לו: "לברון היה ענק ושדדו אותו"
זה היה קודם כל משחק שהמשיך להעצים את אגדת פלייאוף 2018 של לברון, ובדיוק בגלל זה הפספוס שלו גדול כל כך. ציוני הדרך הקבועים, הפתיחה המסעירה ושאר האלמנטים שכבר התרגלנו אליהם בהגנה ובהתקפה התחברו לאצבע בעין שחטף מדריימונד גרין והשאירה עליה חותם אדום, ובעיקר להחלטה למסור לג'ורג' היל את הכדור בהתקפה המכרעת, כשכל הגנת גולדן סטייט מתמקדת בו ומחכה לפעולת הניצחון שלו. הוא יכול היה לקחת את סטף קרי ששמר עליו לסל, אבל העדיף לחכות לתזוזה של אחד השחקנים, בקור רוח טיפוסי. ההמתנה כמעט השתלמה.
זאת הייתה מסירה מצוינת, אבל ההחטאה של היל הייתה באוויר למרות שמדובר בקלע עונשין טוב. בזבוז הזמן האומלל של ג'יי.אר סמית' כבר נכנס למצעד המהלכים המטורפים/הזויים/מדוברים בתולדות גמר ה-NBA; לקח לו בערך שלוש שניות לצאת מהבלבול שהיה בו ולהפסיק עם הבריחה ההיסטרית מהסל, שלוש שניות שסחטו מלברון ניסיון נואש להראות לו לאן הוא צריך לתקוף ופרצוף של "בחייאת אחי, יש גבול למה שאני יכול לעשות".
לסמית' היה מספיק זמן לעשות כל דבר שיבחר – לנסות לקלוע מקרוב, למסור ללברון, למסור לג'ף גרין, לבקש פסק זמן. עכשיו לא נותר אלא לרחם עליו, לשאול מה היה קורה אילו ולנסות לשים את עצמנו בנעליים שלו באותה התקפה.
הרבה לפני כל זה, ברבע הראשון המסחרר, ניכר היטב ששתי הקבוצות הגיעו לאורקל ארנה בלי המשקולת העצומה שהייתה עליהן במשחקי 7 נגד יוסטון ובוסטון. היתרון עבר מצד לצד שמונה פעמים ב-12 הדקות הראשונות שבהן התסריט ממנו גולדן סטייט חוששת כל כך – פציעה מוקדמת של אחד הכוכבים (קליי תומפסון) – התחיל לקבל צורה לפני הסרת החשש עם החזרה שלו לפרקט. ולמרות הסיום הטרגי והאחוזים הנמוכים מבחוץ (10 מ-37), קליבלנד יכולה לצאת עם תחושה טובה לקראת ההמשך.
לאב הגיע לעבודה
הסיבה הראשונה היא התגובה שלה לרבע השלישי המפחיד של גולדן סטייט. לברון היה ברמת חדות גבוהה במיוחד מהרגע הראשון כאילו כדי לאסוף מספיק נקודות לפני המבול שיירד בהמשך, וגם אחרי שקליבלנד ירדה להפסקה רק ב-56:56 למרות 24 הנקודות שלו (שכללו כמה ליי-אפים קלים), ברבע השלישי היא נשארה עומדת ובועטת. קרי שכל כך אוהב לחסל משחקים בדקות האלה נתקע בהן הפעם על שלשה אחת בלבד, דוראנט היה זה שלקח את רוב הזריקות אבל גולדן סטייט לא נתנה נוקאאוט. זה סימן את הכיוון שאליו אנחנו הולכים והראה שלברון לא יוותר בלי מלחמה, וגולדן סטייט פגשה יריבה מוכנה. התשובה שלו לשאלה איך קליבלנד תתמודד עם הסחף המפורסם הייתה משכנעת מאוד.
הסיבה השנייה היא חלק מהדברים סביב לברון. נכון, לא קרו הרבה כאלה, היל פספס מהקו וסמית' קפא, אבל לא הכל היה שחור. קווין לאב אולי המשיך את הפלייאוף המאכזב שלו מחוץ לקשת, הפעם עם 1 מ-8, אבל היה שם לצד לברון עם שלשת הקלאץ' שהקטינה את הפיגור של קליבלנד לנקודה - ובתחילת המשחק הראה הרבה ביטחון כשקיבל את הכדור עם הגב לסל ובחיתוכים לטבעת. היה לו חלק בעובדה שגולדן סטייט הורידה רק ארבעה כדורים חוזרים בהתקפה, פחות מחצי מהממוצע שלה בפלייאוף. זה היה קווין לאב האולסטאר שקליבלנד כל כך צריכה כדי להשאיר את תקוות האליפות שלה בחיים.
הקאבס גם לא נבהלו מדקות המנוחה של לברון ברבע השני, ובלעדיו אפילו הגדילו זמנית את הפער מארבע ל-11 לפני שירד לשש כשחזר לפרקט. השלשות של גרין וקייל קורבר ברבע הרביעי הראו שאספקת החמצן מהצוות המסייע נמשכת גם ברגעים כאלה, למרות העובדה שפרט ללברון ולאב שאר השחקנים בקליבלנד עמדו על 16 מ-47 מהשדה וחיברו 42 נקודות משותפות.
תנו לו את ה-MVP
לפני פתיחת הסדרה העיתונאים בארה"ב דיברו עם קרי על העובדה שעדיין לא זכה בתואר MVP בסדרת גמר.
ההופעה שלו הלילה, שממשיכה בקו ישיר את משחק 7 הענק שנתן בסדרה נגד יוסטון, הייתה ההצהרה האמיתית הראשונה בנושא. מהלך הסל ועבירה שהשלים בחצי הדקה האחרונה היה הכי חשוב של גולדן סטייט הלילה, ובנוסף למנת השלשות הקבועה הוא מסר תשעה אסיסטים (נגד יוסטון חילק עשרה) וניהל שוב את ההצגה כמו בעל בית אמיתי.
סטיב קר, שנתן לג'אבייל מגי דקות ראשונות מאז משחק 3 נגד יוסטון וקיבל ממנו הגנה טובה על לברון, אקטיביות בהתקפה והחטאת "שאקטין א פול" קלאסית מתחת לסל, יחתום בכל לילה מעכשיו על מספר שלשות דו-ספרתי מקרי ומתומפסון, גם אם במשחק שנגרר להארכה. כשזה קורה ודריימונד גרין נותן 47 דקות של הגנה, הטרפה (אהלן, טריסטן תומפסון) ומדי פעם גם קליעה (עיינו ערך השלשה שסגרה עניין בהארכה), נוח יותר להכיל עוד התפוצצות היסטורית של לברון, היחיד אי פעם שקלע 51 נקודות במשחק גמר והפסיד בו.
ייתכן שהיינו מקבלים תוצאה שונה אם השריקה לעבירת התוקף של קווין דוראנט בחצי הדקה האחרונה לא הייתה הופכת אחרי בדיקה של ההילוכים החוזרים לעבירת מגן של לברון, אבל ההחלטה הזאת היא עדיין לא הסיפור של הלילה. זה היה יותר סיפור על קבוצה שאף אחד לא ממש ספר וכמעט הצליחה לתת מכת פתיחה הולמת ומפתיעה, אבל נשארה עם תירוצים של ג'יי.אר סמית' ומבט אחד נוגה של שחקן שקלע 51 נקודות ושוב הפסיד. הניסיון הבא מחכה לו מעבר לפינה.
לפנייה לכתב/ת 
