לפני כמה שנים אחדות הזדמנתי למפגש של אנשים חרשים, הייתי השומע היחיד בחדר והרגשתי חירש, לא הצלחתי להבין את השפה ואת האופן שבו האנשים בחדר תיקשרו אחד עם האחר, זה היה מוזר ופעם ראשונה הבנתי מה זה להיות חירש.

צריך לזכור שחירשות היא לא סוג של לקות שניתן להבחין בה מיד, ולכן פעמים רבות אנו פונים לאנשים חירשים כאילו שהם שומעים. כשפגשתי את יוסי ידעתי שהוא חירש, הוא הבהיר לי זאת באמצעות הודעת טקסט. לי לקח קצת זמן להאמין שהוא באמת חירש, כי זה לא מסתדר, הוא מסוגל לדבר וגם מבין את מה שאני אומר. בוא נניח לחרשות בצד ולמרות הכל ויחד עם זאת, האומנות שלו היא משהו מיוחד שלא רואים כל יום. ובזה אנחנו בוחרים להתמקד היום.

נעים להכיר את יוסי בן אבו, אומן מוכשר ויוצא דופן שעובד בשקט בשקט תרתי משמע ..

אני בן 37, במקור מיבנה אבל מתגורר בשנים האחרונות בסן פרנסיסקו. אני חירש מלידה אבל את רוב חיי העברתי בסביבת אנשים שומעים. למדתי בבית ספר תיכון רגיל ואח״כ למדתי הנדסה, אדריכלות ועיצוב פנים גם כן במסגרת רגילה של אנשים שומעים. מאז ומתמיד נמשכתי לתחומי העיצוב והאומנות אך לא היה לי את הזמן והמשאבים לעסוק בזה באופן מקצועי. לפני 6 שנים עברתי להתגורר בסן פרנסיסקו, שם נחשפתי למגוון עשיר של תחומי אומנות ולמאות אומנים שעובדים כאן בצורה מקצועית ומאפשרים לכל אחד לבקר בסטודיו שלהם ולהתרשם מהיצירות שלהם. מה שהתחיל אצלי כתחביב, עיסוק שנועד למלא את הזמן הפנוי הרחק מהבית והמשפחה התומכת, הפך מהר מאוד לעיסוק מקצועי, שתפס את כל הזמן שלי. עבדתי עם מגוון חומרים – חימר, זכוכית, בד ונייר ומהר מאוד התאהבתי בתכונות הייחודיות של הנייר ובאפשרות שהוא נותן לי להביע את עצמי בצורה לא מילולית”.

איך לדעתך זה קרה?

“המעבר לקליפורניה לא היה קל עבורי. הייתי צריך להתמודד עם תרבות חדשה, שפה חדשה וחברים חדשים. כל מעבר הוא אתגר, והאתגר אפילו גדול יותר לאדם חירש שצריך ללמוד שפה חדשה בלי לשמוע אותה. בארה״ב נרשמתי לקולג׳ ללימודי אנגלית, שפת סימנים האמריקאית ואומנות וכך נחשפתי לטכניקות ולחומרים שלא הכרתי קודם. בקולג׳ כאן הצמידו לי מתרגמת לשפת הסימנים וכך יכולתי ללמוד מקצועות שלא זכיתי ללמוד כשהייתי בישראל.

“העיסוק באומנות היה במידה מסוימת בריחה מהמציאות - משהו לעסוק בו ולמלא את הזמן כשאני נמצא במקום חדש, רחוק מהחברים והמשפחה. חיפשתי כל מיני חומרים שיאפשרו לי להביע את עצמי בלי קשר לשפה ולמקום, והתחלתי ליצור עבודות קטנות מנייר שהזכירו לי את התקופה היפה של לימודי האדריכלות בישראל. במקביל התחלתי לעבוד על יצירות גדולות יותרשהורכבו מאלפי חלקים אותם חתכתי וקיפלתי באופן ידני.

“יש לי מזל לחיות בתקופה שהטכנולוגיה באמת עוזרת לחירשים לתקשר כמעט בלי בעיה”. בן אבו צילום: יורם פרידמן

“לאחר שהצגתי כמה עבודות בתערוכות, קיבלתי פניה מגלריה גדולה בסן פרנסיסקו שביקשה לקבל ממני עבודות לאירוע מכירה שנתי שהם עורכים למעצבי פנים. למרות, ואולי בגלל שהאומנות שלי מושפעת מאוד מסגנונות העיצוב שאהבתי והכרתי בישראל, ושונה ממה שמוכר בארה״ב, כל העבודות ששלחתי לאירוע נמכרו וקיבלתי בקשות להכין עבודות נוספות. מאז אני מציג בגלריה בסן פרנסיסקו ומתכנן להציג גם בערים אחרות בארה״ב”.

כמה הייתה הצלחה משמעותית עבורך?

“הפעם הראשונה שראיתי עבודה שלי מוצגת בגלריה לפני קהל הייתה מאוד מרגשת. תקופה מאוד ארוכה הכנתי עבודות ושמרתי אותן אצלי בסטודיו, אבל כמו כל אומן תמיד רציתי שאנשים נוספים ייהנו ויתרשמו מהעבודות שלי. לפני כמה שנים, שלוש עבודות התקבלו לתערוכה שנתית של עבודות נייר בגלריה בניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העבודות שלי תלויות לצד יצירות אחרות ואנשים מתרשמים מהן. עמדתי מהצד והבטתי בתגובות של המבקרים בגלריה, איך הם בוחנים כל יצירה ומנסים להבין מה היא אומרת והתרגשתי מכל רגע”.

ישעוד משהו שאתה יכול להגדיר כהצלחה שאחרים יכולים להעריך?

“העובדה שהצלחתי לחיות כאן, רחוק מהבית ולהגשים כאן את החלום שלי להיות אומן. לא קל לעסוק ולהתפרנס מאומנות, וכמו בהרבה מאוד תחומים, זה אפילו קשה יותר למישהו חירש. קשה לי יותר לתקשר עם אנשים שומעים בצורה ישירה, לשווק את עצמי ולהסביר על העבודות שלי. כדי להצליח כאומן צריך ליצור הרבה מאוד קשרים בין אישיים, להשתתף באירועים להציג בתערוכות ולדבר עם הרבה מאוד מובילי דעה בתחום – דברים שלאדם שומע קל יותר לעשות. היה לי המזל לגור ולעבוד במקום שיש בו יחסית הרבה מאוד מודעות וסובלנות והיה לי גם הרבה מאוד מזל שגלריה גדולה (Simon Breitbard Fine Arts, San Francisco) בחרה לייצג אותי ואני יכול לתקשר איתם בעיקר בדואר אלקטרוני והודעות SMS”.

האם במה שאת עושה יש קשר לתרבות או ישראליות המקום שממנו בעצם את באה?

“האומנות שלי מושפעת מהתרבות שבה גדלתי. למדתי בישראל ואני מושפע מאוד מהארכיטקטורה וסגנונות העיצוב ששולטים בישראל. אני מאוד מחובר לסגנון המינימליסטי, תעשייתי, לצבע הלבן, לקווים חדים וברורים וזה אחד הדברים שמייחדים את העבודה שלי.היה לי חשש שבארה״ב אנשים פחות יתחברו לעבודות שלי, מאחר והרבה מאוד בתים כאן מעוצבים בסגנון מסורתי ו״כבד״ יותר. אבל הופתעתי לגלות שיש כאן דרישה מאוד גדולה לעבודות שמתאימות לדירה בעיצוב מינימליסטית מול החוף בתל אביב”.

מהו ישראלי בעיניך?

“ישראלי הוא אדם שחי בארץ או נולד בארץ ונשאר מחובר אליה מבחינה תרבותית וחברתית. לישראלים יש אופי ייחודי, אומץ, חום, אכפתיות וצורת חשיבה שלא קיימת במקומות אחרים. אני חושב שאפשר לעזוב את הארץ, אבל אי אפשר (ולא כדאי) אף פעם ממש להתנתק ממנה”.

מה היית ממליץ למי שעבר לכאן?

“לפני שעברתי לכאן היו הרבה מאוד חששות, אבל המעבר עצמו היה קל יותר ממה שחשבתי. צריך להתכונן להתמודד עם כל מיני מכשולים כמו שפה, מנטליות, אוכל שונה, בירוקרטיה ואנשים שמתנהגים בצורה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. האמריקאים מאוד אוהבים את הפרטיות שלהם ולא יודעים מה זו ספונטאניות. למרות כל הקשיים, זו חוויה שמלמדת המון ועבור אומנים, יש כאן הרבה מאוד אפשרויות לצבור ניסיון ולהגיע לקהל שלא קיים בארץ”.

משהו שלא יודעים עליך?

“אני אוהב ים ומפחד מדגים”.

מה מפחיד אותך?

“חוץ מדגים, אני תמיד חושש מכישלון ואף פעם לא בטוח שאני באמת עושה את הדברים הנכונים. גם עכשיו, למרות שאני כבר כמה שנים יוצר ומוכר עבודות, אני כל הזמן חושש שהעבודות הבאות שאצור לא יקבלו את אותה ההערכה ואנשים יפסיקו לאהוב את מה שאני עושה”.

אם היית יכול לשנות משהו בעברך מה זה היה?

“הייתי רוצה להיות מעורב יותר בחינוך של הציבור בארץ למודעות לחירשים. עם הטכנולוגיה הקיימת של דואר אלקטרוני, שיחות וידאו והודעות טקסט, אנשים חירשים יכולים להשתלב בחברה כמעט כמו של אדם שומע ויכולים לעשות הכל. יש לי מזל לחיות בתקופה שהטכנולוגיה באמת עוזרת לחירשים לתקשר כמעט בלי בעיה והייתי רוצה לחלוק את הידע הזה עם אחרים”.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

“אני רואה את עצמי חי גם בארץ וגם בארה״ב או באירופה והייתי רוצה לראות את עצמי מציג עבודות בגלריות נוספות בארה״ב ובישראל”.

מה היית מאחל לעצמך?

“רק בריאות ואושר”.