למה לברון הוא הגדול אי פעם
ג'יימס כמעט ניצח לבדו את הקבוצה עם אוסף הכוכבים הגדול בהיסטוריה של המשחק, שלא יכלו לשחקן אחד שעשה כל מה שהוא רוצה בשני צידי המגרש. כל זאת באחת הקבוצות הכי פחות מוכשרות ב־NBA, קבוצה של חוטבי עצים ומיידי שלשות, שהדבר הכי טוב שהם עושים הוא לתת את הכדור ללברון
נתחיל מהסוף. לברון ג'יימס הוא שחקן הכדורסל הכי גדול אי פעם. כן, כן, הוא ולא אחר. מי קבע? אני. לא צוות של מומחים מכל הזמנים, לא חבורת פרשנים שעשו השוואה על פי נקודות מדד ותארי mvp וגם לא ועדת איתור מיוחדת בראשות אלי אוחנה. בסך הכל אני. ואולי יהיו כאלה שיחלקו עליי וחלק שיטקבקו "איך אפשר לסמוך על מישהו שנהנה מפרקים של סברי מרנן?", אך בשורה התחתונה, כשהערפל יתפוגג ויסתכלו על לברון בראי ההיסטוריה ולא כשחקן שכרגע עומד בסך הכל על שלוש אליפויות בכמעט 15 עונות (ואחרי הלילה האחרון זה כנראה גם יישאר כך), הדעה הזאת תהפוך לחותמת ענקית.
אז איך הגעתי לתובנה הזו בכלל אתם שואלים? איך ביטלתי את ביל ראסל שלקח שמונה אליפויות ברציפות מתוך 11 בסך הכל? איך דילגתי על ווילט צ'מברליין שהצליח לקלוע נתון מדהים של 100 נקודות במשחק אחד? מדוע אני לא מציין דווקא את קובי ברייאנט, שהראה לעולם שגם כדורסל סוליסטי לעיתים יכול להביא הישגים? וכמובן, החטא הכי גדול - איך לעזאזל אני בכלל מזכיר את לברון ומייקל ג'ורדן באותה נשימה?
אז בשבוע שעבר בשעות הלילה המאוד מאוחרות (או שעות הבוקר המאוד מוקדמות, תלוי את מי אתם שואלים), צפיתי בהצגה של איש אחד. ראיתי את לברון ג'יימס מנצח כמעט לבדו את הקבוצה עם אוסף הכוכבים אולי הכי גדול בהיסטוריה של המשחק- קווין דוראנט, סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין - ככל הנראה ארבעה אולסטארים שגם ייכנסו להיכל התהילה לא יכלו לשחקן אחד שפשוט עשה כל מה שהוא רוצה, בשני צידי המגרש. כי זה בדיוק מה שלברון עושה בקליבלנד, הכל. הוא פשוט עושה כל מה שצריך, Whatever it takes.
והוא עושה זאת באחת הקבוצות הכי פחות מוכשרות ב־NBA, קבוצה של חוטבי עצים ומיידי שלשות, שהדבר הכי טוב שהם עושים הוא לתת את הכדור ללברון. צריך לזכור. לראסל היה לידו את בוב קוזי הרכז האגדי ולאחר מכן את ג'ון האבליצ'ק שהיה אחד הסקוררים הטובים ביותר דאז. בראיינט תמיד שיחק לצד סנטר דומיננטי כמו שאקיל או גאסול בימים בהם סנטר טוב בליגה הטובה בעולם היה קריטי לקבוצה.
ואני לא חושב שמישהו יכול לחלוק על כך שסקוטי פיפן, דניס רודמן ואחד, סטיב קר, לא היו מגיעים לפחות לפלייאוף גם ללא מייקל ג'ורדן ותעיד על כך העונה היחידה (בין שתי הפרישות) אותה הן שיחקו בלעדיו ובה סיימו במקום השני והגיעו לחצי גמר המזרח.
ולברון? הוא נאלץ לשחק במשך כל העונה עם קווין לאב, אולסטאר בפועל שלא בטוח שיותר מדי קבוצות היו בוחרות בו כעת כשחקן מוביל. עם לארי נאנס ג'וניור, שגם אם הוא מצליח לקחת כדור חוזר, הסיכוי שהוא ינפץ את הזכוכית שמסביב לטבעת גדול יותר מהסיכוי שהוא יהפוך אותו לנקודות. וכמובן, עם ג'יי אר סמית', האיש שככל הנראה לא סיים כיתה ב' ולא הצליח להבין ש־106 פלוס 1 מוביל לשוויון ולא ליתרון על הקבוצה היריבה.
אז נכון, סביר להניח שרובכם לא יסכימו איתי וגם מאוד סביר שתתהו איך אני מבטל שחקני עבר מבלי לראות אותם בפועל, שזה אגב כנראה מה שחלק לא קטן מכם יעשה בעוד שבועיים בגביע העולם כשתצהירו שמסי הוא הכי גדול שהיה פה למרות שלא צפיתם במראדונה ולבטח לא בפלה.
אבל בין אם תסכימו איתי ובין אם לא, תעשו לעצמכם טובה ותצפו במשחקים של האיש שגם אם לדעתכם הוא לא הגדול ביותר בתולדות המשחק, הוא לבטח השחקן הכי שלם שהיה אי פעם בכדורסל וככל הנראה גם בספורט בכלל. שחקן ששמו ייחקק באותיות של זהב בהיסטוריית הספורט בכל הזמנים. שחקן בשם לברון ג'יימס.
לפנייה לכתב/ת 
