"ואז סנודן יצר קשר. ולא ידענו אם זה באמת הוא"
עם סרטים כמו "פרנהייט 9/11", "אזרח מספר ארבע" ו"קמרה פרסון", קירסטן ג'ונסון נחשבת לאחת מצלמות הדוקו המוערכות בעולם. בריאיון לרגל הגעתה לפסטיבל קולנוע דרום היא מדברת על חשיבות הדימוי ואומנות התיעוד בעולם של היום, על המחסור בנשים בתעשייה, וגם חוזרת לרגע שבו הבינה שלא תוכל לפגוש את סנודן: "זה היה מאוד קשה, אבל הסיכון היה רב מדי"
בנוף הקולנוע הדוקומנטרי, קירסטן ג'ונסון היא מקרה נדיר. היא שהתה באזורי מלחמה רבים - מדרפור ובוסניה ועד אפגניסטן ותימן, ראתה עוני והזנחה ופעמים רבות אף סיכנה את עצמה כדי להביא תיעוד מהימן לזוועות שמסביבה. אולם ג'ונסון לא עשתה זאת מעמדת הבמאי, אלא עם מצלמה על הכתף - תחום שהגברים עדיין שולטים בו ביד רמה. אומנם בשנים האחרונות יש יותר במאיות ויוצרות מבעבר, אבל במקצועות הטכניים מספרן של הנשים עדיין נשאר שולי עד לא קיים. כך למשל, השנה לראשונה זכתה צלמת קולנוע למועמדות לפרס האוסקר, וזה היה הטקס ה-90 במספרו.
הפילמוגרפיה העשירה של ג'ונסון כוללת סרטים מוכרים כמו "פרנהייט 9/11" (2004) של מייקל מור, המבקר את התקשורת בימים שלאחר אסון התאומים ולא חוסך בביקורת נוקבת על מי שהיה הנשיא בתקופה, ג'ורג' בוש, ו"אזרח מספר ארבע" (2014) של לורה פויטרס שסיפק ריאיונות נדירים עם המדליף המפורסם אדוארד סנודן וזכה בפרס האוסקר בקטגוריה התיעודית. בין לבין היא צילמה גם את "השבועה", גם כן של פויטרס, העוקב אחר שומר הראש לשעבר של אוסמה בן לאדן שהעביר מידע ל-FBI על ארגון אל-קאעידה בתמורה לשחרורו מהכלא. בהמשך ביימה את "קמרה פרסון" (2016) המסכם את עבודתה במעין זרם תודעה המורכב מקטעים שונים אותם צילמה בקריירה הענפה שלה ומהווה מסה על משמעות הקולנוע הדוקומנטרי והאתיקה שלו.
ג'ונסון, בת 52, מתגוררת בניו יורק עם שני ילדיה - תאומים שאותם היא מגדלת בהורות משותפת עם זוג הומואים שגרים דלת לידה. היא מודעת לעובדה שהיא נחשבת לחלוצה בתחומה, אבל גם מתעקשת לבחון את התנאים שאפשרו לה להגיע לאן שהגיעה, חלקם אפילו לא בשליטתה. "העיקרי שבהם הוא שאני מאוד גבוהה", היא מודה, "אני גדולה כמעט כמו רוב גברים אם לא יותר מהם. כשהתחלתי זה היה פקטור גדול עבורי, כי בזמנו המצלמות היו מאוד גדולות והייתה תפיסה שזה מהווה מכשול לנשים, אף שגם היום אני לא חושבת ככה", היא אומרת בריאיון ל-ynet לרגל ביקורה בארץ בפסטיבל קולנוע דרום שנפתח אתמול (יום א') בשדרות.
"הדבר השני הוא שמאוד רציתי להתקבל לבית ספר לקולנוע בצרפת ואמרו לי שהם לא מקבלים אמריקנים, ואם כבר אז כדאי לי לנסות לגשת למחלקות הטכניות - אז הגשתי לצילום - והתקבלתי. לא חשבתי שיש לי את היכולות הטכניות אבל הייתי צריכה להתפרנס וידעתי מה אני רוצה לעשות. הייתי נחושה בדרך שלי וזה עזר לי להתגבר על חוסר הביטחון שאני רואה אצל נשים צעירות. אני חושבת שהעובדה שמעודדים נשים להימנע ממכשולים גורמת להן להתרחק מהתעשייה, אבל גם אותי עודדו להימנע באופן די אקטיבי, פשוט לא הקשבתי לזה".
תמיד היה לך חוש הרפתקני?
"כן, אני חושבת שתמיד הייתי סקרנית לגבי העולם. גדלתי בקהילה דתית ולמדתי הרבה על מיסיונרים כשהייתי ילדה - זה תמיד בלבל אותי כי ראיתי מקומות נפלאים ויפים ששינו אותם בשביל הדת ובמקום לשמוח מהניצחון תהיתי למה הם בכלל רוצים לשנות את האנשים האלה".
התחלת לצלם בגיל צעיר, הרגשת שאנשים הקשו עלייך כי את אישה צעירה?
"אני חושבת שפעלתי בתקופה שבה האמנתי שאני יכולה הכול וגם לא הציבו לי מכשולים. בדיעבד אני רואה איך דלתות מסוימות נסגרו בפניי, אבל לא הרגשתי את זה אז. עם זאת למשל לא היו לי קולגות נשיות כשהתחלתי".
ג'ונסון כאמור נמצאת בימים אלה בישראל לרגל פסטיבל קולנוע דרום, יוזמה של בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר, שם היא תעביר כיתת אמנית על קולנוע ומגדר. במהלך הפסטיבל יוקרן גם הסרט האחרון שביימה "קמרה פרסון". כשצופים בסרט, מבינים את ייחודה של ג'ונסון בנוף התיעודי - היא מרבה להתמקד דווקא בנשים ובילדים ונותנת להם את הקול שבדרך כלל מושתק, ולא פעם היא בעצמה דומעת נוכח האירועים אותם מתעדת.
"אחד הרגעים הכי קשים שצילמתי היה בבית החולים בניגריה, שם רואים תינוק נאבק על חייו", היא מספרת. "זה גרם לי להבין שאנחנו מתייחסים למלחמה כטריטוריה גברית, אבל אנחנו לא מתייחסים לעוני ולבתי חולים כאזור מלחמה, אפילו שיש שם ילדים ונשים שמתים. בעיניי, לצלם נשים שמנסות להציל חיים בבית חולים שאין בו תנאים הולמים, זה כמו לצלם באזור מלחמה. הן לוחמות ולא מתייחסים אליהן ככאלה".
ב"קמרה פרסון" ג'ונסון גם דנה בשאלות האתיות שמתלוות לצילום דוקומנטרי, בין השאר היחס בין המתעד למתועד. מדובר בשאלות שמלוות את הקולנוע התיעודי ואת הצילום בפרט עוד מראשיתם, אבל לג'ונסון הן נוגעות באופן אישי במיוחד. לאחר שבילתה שלוש שנים מחייה בתיעוד נערה באפגניסטן, הנערה החליטה שהיא לא מוכנה שהסרט ייצא לאור כי היא מפחדת על חייה. ג'ונסון כיבדה את בקשתה, זרקה את שלוש שנות הצילום לפח וחוותה משבר קשה בעקבות כך.
"זה היה רגע אקזיסטנציאליסטי", היא נזכרת. "צילמתי אותה במשך שלוש שנים, הרגשתי קרובה אליה ובמידה מסוימת הייתי צריכה לראות את זה מגיע. הייתי צריכה לדעת שהיא לא תוכל לעשות את זה בסוף. חלק מזה גם היה קשור למצב הפוליטי המשתנה - לפני שלכולם היו ניידים, אנחנו, היוצרים הדוקומנטרים, הבטחנו לאנשים שנמצאים מולנו שאין להם לדאוג, יש לנו שליטה על הסיפור ומי שפגע בכם לעולם לא יראה את הסרט. היום אנחנו נמצאים בטריטוריה חדשה, אף אחד לא מסוגל לשלוט בדימוי שלו, כולל אנחנו, ולכן יש רמה חדשה של אחריות כמו גם רמה חדשה של אפשרויות".
אבל אם לכולם כבר יש מצלמות, האם העבודה שלך באזורים כאלה לא הופכת למיותרת?
"קודם כל השאלה למה לצלם הופכת לחשובה, כמו גם השאלה מי מצלם. אני שמחה שלאנשים יש הזדמנות לצלם בכל העולם והתקווה היא שכמה שיותר אינדבידואלים יוכלו לשקף את התפיסה שלהם על העולם. אבל קולנוע תיעודי הוא גם אומנות בעיניי ואני רוצה לתמוך באומנות שבזה ולא רק בתיעוד. יש גם מקרים שבהם מי שצילם את החומרים נמצא בסכנה, למשל כשמישהו מתעד שוטר יורה בשחור. זה חושף חוסר צדק והתנהגות בעייתית של שוטרים, אבל הרבה פעמים מה שקורה הוא שמתחילים לחפש חומרים מפלילים על הצלם".
טריילר ל"השבועה", העוקב אחר עוזרו של אוסמה בן לאדן
מה היה המקום הכי מפחיד שבו צילמת?
"זו שאלה שאני אוהבת לתהות לגביה. אני מרגישה שיש תפיסה שגויה לגבי צלמים שכדי לקבל כבוד והערכה הם חייבים לצלם באזורים מסוכנים. זו האדרה שאנחנו יוצרים סביבם כשבפועל האנשים שחיים באזורים האלה מתמודדים עם אלימות, עוני וסכסוכים פוליטים, והם לא יכולים לעזוב. יצרנו את המיתוס הזה - של צלם שנכנס, נוגע באלימות ואז בורח, אבל יש בזה מן הרומנטיזציה וזו מיתולוגיה שאני דוחה. אני בוחרת ללכת למקומות האלה, אני נכנסת למצבים האלה, וכן, היו מצבים שבהם הייתי בסכנה, אבל כמעט בכל המקרים האלה האנשים שהיו סביבי היו בסכנה גדולה ממני".
את זוכרת רגעים שבהם הורדת את המצלמה, שלא יכולת לצלם יותר?
היה לי מאוד קשה לצלם את אימא שלי כשהיא חלתה באלצהיימר. כמעט ולא היו לי צילומים שלה כי היא לא אהבה להצטלם וכיבדתי אותה, אבל כשהבנתי שהיא הולכת למות צילמתי. לא הסתכלתי על הצילומים האלה במשך שבע שנים כי הרגשתי שזו בגידה. כמעט והבטחתי לעצמי שלא אעשה בהם שימוש אבל בסוף הכנסתי אותם לסרט. זה בדיוק הרגעים האלה שאתה שואל את עצמך 'אם אני מצלם אדם ברגע של חולשה, האם זה ישפיל אותו?'. הרי אין לזה צורך מאוד מסוים חוץ מהצורך שלי. זה מה שאני מנסה לבחון ב'קמרה פרסון', זה הצד השני בדיון העוסק בצילום אלימות וקונפליקטים - האם אנחנו מצלמים גופות או לא? איזו משמעות יש לזה?".
"לא היינו בטוחות שזה סונדן"
"אף שבקרדיט הצילום של "אזרח מספר ארבע" שמה של ג'ונסון מופיע ראשון, את סנודן עצמו היא מעולם לא פגשה. לדבריה, הסרט הזה נוצר כמעט במקרה. "לורה (פויטרס) ואני עבדנו על 'השבועה' כשהמטרה הייתה לחקור מה הממשלה האמריקנית עשתה אחרי 11 בספטמבר. לורה לא הייתה בטוחה בזה, אבל באותה תקופה היא הייתה ברשימת המעקב של הממשלה ותמיד היו בודקים אותה בשדות התעופה. התחלנו לחקור את כל העניין הזה של מעקב אחר אזרחים ורצינו לעשות סרט על מצלמות אבטחה.
"הגישה של לורה בסרטים תיעודיים תמיד הייתה להגיע לאנשים שנמצאים במרכז המקום הכי קשה, כך עשינו סרט על שומר הראש של אוסמה בן לאדן או על מישהו שהיה עצור בגואנטנמו. בזמנו חשבנו שהדרך הכי טובה לקבל תשובות היא להגיע לג'וליאן אסאנג', אז כדי להגיע אליו לורה למדה איך מתקשרים בתקשורת מוצפנת. במקביל היא פנתה גם לגלן גרינוולד (העיתונאי שפרסם את המסמכים שסנודן הדליף. א.ט), אבל הוא לא ידע איך לתקשר איתו באופן מוצפן. בסופו של דבר סנודן פנה אליה בעצמו".
אולם ככל שמדובר בסנודן, העניינים הפכו ליותר ויותר מסובכים. "שתינו היינו מאוד מסוקרנות ולא היינו בטוחות שזה באמת הוא. זה היה ברור שמדובר במצב מאוד עדין. בשלב הזה כבר היו לי ילדים קטנים בבית ולורה החליטה שזה סיכון שהיא תיקח על עצמה והיא נסעה לראיין אותו בהונג קונג. זה היה מאוד קשה עבורי כי עקבנו אחרי הסיפור עם המצלמות במשך כמה שנים, אבל הסיכון היה גדול מדי. בסוף זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית כי זה נתן לי מושג לגבי מה האנשים הקרובים אליי חוו כשהלכתי".
את מתחרטת?
"לא, לי וללורה יש שיתוף פעולה וכבר פיתחנו שפה משותפת. מה שהיא הצליחה לעשות שם זה תוצאה של מה שעברנו ביחד. עבורי הסרט קיים והילדים קיימים, וזה מה שחשוב בעיניי".
האם היחס שלך לפרטיות וטכנולוגיה השתנה בעקבות הסרט?
"אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שכל התקשורת שלי יכולה להפוך לפומבית. יש אנשים בעולם שאני מדברת איתם באפליקציה מוצפנת. בגדול אני מנסה לא לחשוב על זה בדרך פרנואידית אלא באופן מחושב ומודע לעצמו".
הריאיון עם ג'ונסון מתקיים בזמן שבחדשות מדווחים על התחממות הגזרה הדרומית. ג'ונסון לא חוששת להגיע אבל כן רומזת שהסכסוך מטריד אותה. "כולנו נמצאים בקונפליקט לגבי מהי האחריות שלנו כבני אדם ואנחנו מנסים להבין את העולם ולעשות את הבחירות שלנו. לדעתי לבוא בזמן שביר זו דווקא הזדמנות טובה לבחון את האפשרויות שלנו כי אנשים שקרובים יותר לסכסוכים מעורבים יותר לגבי האחריות שלהם כבני אדם. אני כל הזמן מתעניינת במפגש של אנשים שיש להם כוח לעומת אנשים שאין להם. כי למי שיש יותר כוח יש גם יותר אפשרויות".
הביקור הנוכחי אינו הפעם הראשונה של ג'ונסון בישראל, בסוף שנות ה-90 היא צילמה סרט בירושלים של סנדי שמחה דובובסקי, "לפניך ברעדה" (2001), על הומואים ולסביות בקהילה האורתודוקסית.
את מתכננת לבקר הפעם גם בגדה המערבית?
"זה היה הרעיון מלכתחילה וחלק מהתנאי לכך שאגיע, אבל לפי הלו"ז זה ככל הנראה לא יקרה".
אחרי שראית כל כך הרבה סבל בעולם עדיין בחרת להביא ילדים. התלבטת בנושא?
"תמיד נאבקתי בשאלות האלה, וביום שבו אימא שלי מתה הבנתי שאני צריכה להיות הורה והתחלתי במסע שלי. אם אנחנו בוחרים לעשות ילדים יש לנו אחריות גדולה עבורם - גם לחלוק איתם את שמחת החיים וגם את האתגרים שהעולם מביא איתו. אני רוצה להאמין שאני מגדלת את הילדים שלי לחשוב באופן עצמאי ולשאול שאלות. זו אחריות מאוד יפה שאני מאוד שמחה שעשיתי".
