נשיקות, טרנס וחרדים: תערוכה שכולה גאווה

דימוי גוף, חום אנושי ונשיקות: כחלק מאירועי שבוע הגאווה, תערוכה חדשה נפתחה אמש (א') במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ובוחנת נושאים כמו זהות, מגדר, גיל, חמלה ואהבה, כפי שמפרשים אותם יוצרים בני דורות שונים.

התערוכה, ששמה "10/ 20/ 30/ 70+" ואוצר אותה ליאב מזרחי, מציגה פרשנות אמנותית לנושא הרשמי של אירועי הגאווה לשנת 2018 - "מורשת הקהילה הגאה", ומהווה הוקרה לוותיקי קהילת הלהטב"ק בישראל. מעבודה החוזרת לילדות כמו זו של עברי לידר, דרך צילומים המבטאים חום אנושי כמו של עדי נס, דרך הדיוקנאות של יריב פיין ועד עיסוק באיקונוגרפיה ודימוי גוף כמו אצל עומרי קורש - כולם מבקשים להעניק קול ונראוּת לקהילה הגאה על כל גווניה.

מתוך התערוכה:

עבודתה של גילי לוינסון: זוגות מבוגרים מתנשקים. זה לא סוד שהעולם, החזותי לפחות, שייך לצעירים. אנשים מבוגרים פעמים רבות נעדרים מהזירה הצילומית, בוודאי לא בסצנות או פוזיציות של אהבה, קירבה, מגע ומין. לוינסון שוברת כאן תקרה זכוכית כשהיא מצלמת זוגות מבוגרים מתנשקים. זהו דימוי אחד מתוך סדרת נשיקות.

עבודתו של אלעד זכאי: לפני כ-20 שנה הצילום פורסם כשער במגזין "הזמן הוורוד", שיצא לאור מאמצע שנות ה-90 ועד תחילת 2000. כשזכאי הציג אז את העבודה הוא היה תלמיד תיכון. כעת בחלוף השנים, העבודה מוצגת שנית.

מתוך התערוכה

עבודתו של עברי לידר: צילום של צילום. לכולנו יש צילומי ילדות בהם אנחנו מחופשים, ומאז ומתמיד מכוונים אותנו להיות או בן או בת, בליווי סימני זיהוי וסטריאוטיפים רבים. בצילומים של לידר הוא מבקש לאתגר זאת, לטשטש גבולות וזהויות. לצד צילומיו בתערוכה מופיע שיר של לידר בשם "ילד שלי": "לילד שלי יהיו ארמונות וימים מלאים בצחוק ובשיר, לילד שלי יהיו משחקים, מכוניות בצבעים ותמונות על הקיר, לילד שלי יהיה העולם נקי משנאה בין בני האדם, מלחמות העבר רק בספרים שילמד בבית ספר, הילד שלי...". 

עבודתו של אורי שמי: שמי, בסך הכל בן 18, בוגר תיכון תלמה ילין. הגיש פרוייקט סיום שנה באמנות עם עבודות שעוסקות במגדר וזהות, מיניות וכוחניות.

עבודתו של אמיר קיסנר: כשיצא, היה בעיתון הזמן הוורוד מדור צילום ותחרות צילום פנים אמנותית המתייחסת לקהילה הלהטב"ית. הצילום הזה, של קיסנר, זכה במקום הראשון. מאז הוא לא מצלם כבר, אבל אוצר התערוכה פנה אליו ברשת החברתית, והוא הסכים להדפיס מחדש את הצילום, 20 שנה אחרי שהוצג.

עבודתו של עדי נס: בתערוכה מציג נס עבודות מוקדמות יחסית, המתארות יחסים דואליים עם קריצה אל עולם האמנות הקלאסי.

עבודתו של עומרי קורש: יצירותיו של קורש משלבות ציור, צילום, גרפיקה, איור ועיצוב, ועוסקות בחריגים ובגוף ה"אחר" - באנשים שגופם הוא גם היצירה שלהם. יש כאן הגזמה, ניפוח ועיוות, אבל גם שאלות של מהו יופי? מהי אסתטיקה? הכל פתוח.

עבודתו של ערן ענבר: רקמה היא פעולה שנתפסה עד לא מזמן כנשית ורכה - בניגוד לצילום שנתפס כגברי. בעבודה אריה טורף אדם - דימוי איקונוגרפי עתיק שאפשר לראות כמותו בתבליטים אשוריים ואף מוקדם יותר. יחסי כוחות, גבריות ותבוסה עולים בעבודה העדינה הזו.