עידן האש
בימים של שגרה הם עוסקים בטיפוח ושמירה של יערות וחניונים. כחלק מהכשרתם, הם אומנו גם בכיבוי אש, למקרה ששריפה תפרוץ ביער בשל שרב או רשלנות מטיילים. אולם דבר לא הכין את עובדי קק"ל באזור הנגב המערבי לטרור העפיפונים מעזה. בחודשיים האחרונים הם עובדים ככבאים לכל דבר, מסביב לשעון, רצים משריפה לשריפה ולא רואים את הסוף
בשיתוף קרן קימת לישראל
טרור העפיפונים ממשיך להכות במלוא העוצמה בשדות שביישובי עוטף עזה וגורם נזק חמור לחקלאים. אלא שבימים האחרונים מתחילים להיחשף ממדי הפגיעה של גל הטרור גם ביערות הנגב, שספגו פגיעה קשה בחודשיים האחרונים – כשלמעלה מ-200 דונם של ריאות ירוקות עלו באש.
העפיפונים הבוערים (וגם בלוני ההליום) מגיעים מעזה בכל שעות היום, בעיקר בשעות הבוקר והצהריים, כאשר הרוחות משנות כיוון ומגיעות ממערב אל עבר יישובי עוטף עזה, ומעלים באש מאות דונמים של יער נטוע. יערות אלו לא רק מהווים ריאה ירוקה עבור תושבי האזור, אלא גם סוג של גדר ביטחון בין יישובי העוטף לרצועת עזה.
"בלי לפגוע בחקלאים, בעוד שמונה חודשים השדה השרוף שלהם יחזור להיות ירוק כאילו כלום לא קרה", אומר איציק לוגסי. "כשהיער שלי נשרף, לא רק שזה כואב לי באופן אישי - הרי מדובר בעצים שאני נטעתי לפני 25 שנים – אלא שליער ייקח הרבה זמן לחזור להיות מה שהיה. זה לא שדה שאתה משקה והוא גדל אחרי כמה חודשים. לעץ צריך לחכות 20 או 25 שנים שיגדל. וזה לא רק העצים, כואב הלב גם על כל החיות שמתו, הצבים, השועלים, הדורבנים, האיילות, הציפורים והקנים שלהם – כולם עלו באש".
עד לפני חודשיים, בטרם טרור העפיפונים החל, לוגסי (52) עבד בקק"ל בתור רכז חניונים בנגב המערבי ובגוש אשכול וגם היה אחראי על הייעור הביטחוני בעוטף עזה. שגרת העבודה הנעימה והרגועה שלו התחלפה בעקבות טרור העפיפונים בעבודת כבאות מאומצת ומתישה מסביב לשעון. לוגסי, כמו לא מעט עובדי קק"ל, אומן להפוך בעיתות חירום לכבאים לכל דבר. הוא עבר הכשרות והדרכות נרחבות והוא מצויד בכבאית ייעודית, שמאפשרת לו להיכנס ראשון לשטח נפילת העפיפון. "להיות כבאי זו לא העבודה שלי, אבל אני חייב לעשות אותה כי זה החיים שלי. בשבילי, כשיער נשרף, זה כמו שאדם נשרף לו הבית", הוא אומר.
לוגסי מפטרל כל היום בשטח עם הכבאית הקטנה שצמודה לטנדר שלו. יש בתוכה 500 ליטרים של מים. "בחודשיים האחרונים אני נמצא כל הזמן בשטח עם הכבאית. לכבאית רגילה של מכבי אש יותר קשה להיכנס לשטח מיוער. אני זמין עם הכבאית הקטנה שלי שמבצעת עבודה מעולה ומצליחה לתת מענה ראשוני כמעט לכל שריפה באזור", הוא אומר בגאווה. "מתוקף תפקידי אני מנסה כמה שיותר לשמור על החניונים מפני שריפות כדי לאפשר לתושבי המקום ולמטיילים לחזור לעוטף עזה מיד לאחר שייפסקו העפיפונים. מיד כשהתחלנו להרגיש שמדובר בתופעה רצינית ולא משהו חולף, אני והצוות שלי התחלנו לעבוד על החניונים מבחינת הוצאת צמחייה יבשה, ניכוש עשבים וכדומה במטרה למנוע כמה שאפשר הצתות ושריפות".
בחודשיים האחרונים ללוגסי אין יום ואין לילה, הוא יוצא לשטח ראשון עם הדיווח על השריפה ונלחם בשריפות בממדים שהוא לא הכיר לפני כן. "טיפלתי בעבר בשריפות יער, אבל לא בממדים, במסות ובטווחי זמן קצרים כאלו. קורה לפעמים שאני נמצא בשריפה ובמקביל מתלקחות עוד שלוש או ארבע שריפות אחרות באזור", הוא מסביר.
גם משה ברוכי (55) זנח כמעט לגמרי את המטלות השוטפות שלו ביערות קק"ל, והוא מתמקד רוב היום בכיבוי השריפות שגורמים העפיפונים. ביום-יום ברוכי עובד כסייר באזור הנגב המערבי והוא אחראי על המרעה העונתי באזור. "אני עובד על תיאומים מול הצבא, מסתובב ביערות ומטפל בנזקי ונדליזם או בנזקי מזג אוויר", הוא מספר, "אך בחודש וחצי האחרונים, לצערי, אני מזניח את הנושא הזה לגמרי. אני קם בבוקר ולא יודע מה יקרה בהמשך היום. יכול להיות שאוכל להתעסק עם הלו"ז שלי והמשימות שלי עד הצהריים, אבל לפעמים יש גם עפיפונים על הבוקר. המשפחה שלי כבר יודעת שאין שעת חזרה – עד שלא נגמר האירוע האחרון אני בשטח. יש ממוצע של עשרה אירועים ביום אז אפשר להבין שהדבר כבר הפך לחלק משגרת העבודה".
יש דרך למנוע את השריפות או להקטין אותן?
"אנחנו שואפים לכמה שפחות דונם שרוף. למנוע את העפיפון באוויר אנחנו לא יכולים, כי אין לנו את אמצעים לזה. אבל כן יש לנו צוותים מתוגברים באזור בארי וכיסופים עם קבוצת כוננות צמודה. מה שאנחנו עושים זה פשוט לרדוף אחרי העפיפונים. יש לנו תצפיתן שיושב על מגדל ביער בארי ומדווח לנו על כל עפיפון באוויר. הוא מכוון אותנו לכיוון ועד שהוא לא נוחת אנחנו לא יכולים להתקרב, כי העפיפון עלול להיות ממולכד. כשהעפיפון נוחת אנחנו מגיעים מיד לכבות אותו".
שחר עזרן, הצעיר שבחבורה (24), עובד במחלקת הייעור של אזור נגב מערבי בקק"ל. "לפני השריפות, יום העבודה שלי התחיל ביער ובחניונים. בתקופת הקיץ רוב העבודה היא השקיה וניקיונות אחרי מטיילים כדי להכין את החניונים למטיילים הבאים. כיום, בשעות הצהריים מתחילים בתורנות כיבוי, שם אני עובד כעוזר נהג כבאית", הוא מספר.
מה המשפחה אומרת? הם בטח לחוצים ודואגים.
"המשפחה שלי תומכת מאוד. לפעמים אנחנו עובדים סמוך לגדר, היו שריפות שפעלנו ממש על הגדר. יש קצת דאגה ולחץ, אבל בסופו של דבר הם מבינים ותומכים".
לדברי עזרן, "כמות השריפות בחודשיים האחרונים בלתי נתפסת. יצא לי להיות באירועי שריפה, להילחם באש ותוך כדי להביט לשמיים ולראות עוד ארבעה או חמישה עפיפונים מגיעים. זה לא נגמר, וקשה לראות את הסוף של זה ואת הנזק הרב שנגרם. כרגע רוב יערות בארי מפויחים לגמרי, אבל אנחנו מקווים לראות את המטיילים חוזרים לטייל באזור וליהנות מהחניונים ברגע שהכול ייגמר".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף קרן קימת לישראל
לפנייה לכתב/ת 
