המבחן של עבדאללה
המלך חוסיין ידע להשתיק מתנגדים עם הטבות – האם לבנו אזלו הגזרים והמקלות? הפעם לירדנים שיצאו למחות חיכו שוטרים עם חיוכים במקום אלות
אזרח יושב על שפת המדרכה. הוא נראה שקט אך נחוש. בידיו עוּד והוא מנגן ושר. השיר מאולתר, והפזמון החוזר הוא "מוּת יַא מֻוַאטֶן וִיעִישוּ אל-חַרַאמִיֶּה" (תמות, אזרח, והגנבים יחיו). מולו עומדים בשקט שלושה שוטרים מצוידים באמצעים לפיזור הפגנות. האם אפשר לראות בעיניהם זיק של אהדה?
במקום אחר, בשעה אחרת, מתרה קצין משטרה בכיר בכפופים לו: אם אני רואה מישהו שמרים יד על מפגין אני מטיח אותו באדמה. אל תגעו בהם. תנו להם להפגין.
ובמקום אחר בשעה אחרת עומדים מפגינים מול קבוצה של קציני משטרה. המפגינים זועמים על השחיתות הממשלתית, על חוק המיסוי החדש ועל העלאת מחירי הדלק. הם מקפידים לצלם את עצמם בלבד, ולא מתעכבים על פניהם של השוטרים. הם משוחחים עם השוטרים בנחת, באהדה. אנחנו אתכם, הם קוראים להם. אנחנו דואגים למשכורות שלכם, לעתיד שלכם. קצין משטרה אחד מחייך בתשובה ומסכים: אני משלם דלק על הרכב האזרחי שלי. מצלמתו של מפגין מתעכבת לרגע על פניו, ומיד נזעקים הקצין והמפגינים עצמם: אל תצלמו את השוטרים.
ניתן לקרוא כאן מאמרים נוספים של חברי הפורום לחשיבה אזורית
סצנות כאלה חזרו על עצמן שוב ושוב ברחבי ממלכת ירדן כולה בסוף השבוע האחרון, עת יצאו עשרות אלפים לרחובות במחאה על יוקר המחיה והשחיתות. הסצנות הללו כל כך שכיחות, שרובן כלל לא הפכו ויראליות ברשתות החברתיות. עניין שבשגרה. ובכל זאת זו המציאות שאזרחים כה רבים בממלכה מתגאים בה. תמונה אחת מייצגת אותה: מפגין בגופיה מוביל את תפילת שבירת הצום. מאחוריו מתפללים עשרות שוטרים וקצינים מהכוחות לפיזור הפגנות, על מדיהם וציודם. קסדותיהם מונחות על האדמה.
משך עשרות שנים שִכלל המשטר ההאשמי לדרגת אמנות את שיטותיו לקואופטציה של מתנגדים (ריצוי והכלה של מתנגדים על ידי משיכתם אל הצד שלו). לרוב הייתה הקואופטציה מחוכמת, נדיבה, לא-אלימה: מינויים וכיבודים במקום כלא והוצאות להורג. לא פעם נקט המלך חוסיין המנוח מהלכים שהדהימו את מתנגדיו והפכו אותם לבעלי חוב כלפיו עד יומם האחרון. בנו, המלך הנוכחי עבדאללה השני, קשוח יותר ממנו. גם הוא, כאביו, מתייחס להפעלת אלימות כאל מוצא אחרון, אולם הוא פחות נדיב כלפי מתנגדיו.
הבעיה הגדולה יותר היא שהמלך עבדאללה הוא ניאו-ליברל מוצהר. תפיסתו הכלכלית-חברתית זעזעה את היסודות שעליהם הושתת החוזה החברתי בין המשטר לבין קהילת המיעוט העבר-ירדני המהווה את בסיס כוחו: נאמנות תמורת קיום בסיסי בכבוד. כאשר עלה המלך עבדאללה לשלטון בפברואר 1999 התחוור בהדרגה כי מדיניותו מכוונת להרחבת בסיס התמיכה והלגיטימציה של המשטר באמצעות קידום הפרטה וצמצום בשירותים שמעניקה המדינה לאזרחיה, ובעיקר לאוכלוסייה העבר-ירדנית. בכלכלה קטנה ומוגבלת כמו של ירדן התוצאה המיידית הייתה פריצת דרך לשחיתות בקנה מידה חדש.
בעיני עבר-ירדנים המשמעות הייתה הכרזת מלחמה. עד מהרה פתחה הקהילה הזו, בדרך כלל באמצעות מוקדי הכוח שלה במגזר הציבורי, באינתיפאדה מתמשכת נגד מדיניותו של המשטר. לעתים הצליחו לסכל בחדרים סגורים מהלכים פוליטיים וכלכליים שקידם המשטר, לעתים הפגינו באלימות ברחובות. קריאות עקיפות או ישירות להפלת המשטר אינן תופעה "חדשה ומסוכנת" מהימים האחרונים; הן נשמעות ונצפות במקומות רבים בירדן זה כעשור, עוד קודם לאביב הערבי. המשטר הצליח להכיל אותן בעיקר בזכות התנהלות שקטה ונבונה מאוד ומזל גדול, שנבע מתהפוכות האביב הערבי.
האם הגלגל מתהפך לנגד עינינו? בלתי אפשרי לדעת. ירדן הוספדה שוב ושוב מאז היווסדה, והמשטר ההאשמי שרד רגעים קשים הרבה יותר מאלה. האם הידלדל מצאי המקלות והגזרים שברשותו? האם העובדה שהקואופטציה, בתהליך הדרגתי ומרתק, עברה מידיו לידי מתנגדיו – שמחבקים את כוחות הביטחון ומדגישים את המחבר ביניהם – היא סימן מעיד? האם הדחת הממשלה ואולי בחירות חדשות יפעלו את פעולתן המסורתית על אזרחי הממלכה וישקיטו אותם עד הזעם הבא? ימים יגידו.
ד"ר אסף דוד הוא המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
