שריקות צורמות

עוד שבוע ויומיים יירד המסך על אחת העונות התחרותית והמרתקות ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי. חבל רק כי באחרונה ישנם כמה אנשים שמקלקלים את ההצגות הנפלאות שאנו רואים, בשורה של שריקות צורמות ובלתי מתקבלות על הדעת. כוונתי לחלק מהשופטים, שכנראה לא הפנימו עדיין היכן הם נמצאים.

אני לא מתייחס למה שאומרים לי המתלוננים הקבועים אחרי הפסד של קבוצתם או עוד משחק רע בסדרה. התירוצים שלהם קבועים: "היריבה קיבלה פי שלושה זריקות מהקו", "לאורך מחצית שלמה נשמעו רק שריקות נגדנו", "חסימה נקייה הפכה לעבירה", וכן הלאה.

לפעמים טענות הקהל מוצדקות. אוהדי הפועל ת"א(צילום: עוז מועלם)

מספיק מה שהעיניים ראו בחודשים האחרונים, וזה איבוד שליטה מוחלט של כמה מהשופטים שלנו, חלקם אפילו מהבכירים ביותר. חבל, כי יש לנו אנשי משרוקית טובים, שחלקם לא נופלים מצמרת השופטים האירופית. ראינו לא פעם שריקות לא מחויבות לעבירות בלתי ספורטיביות, ומנגד התעלמות כאשר צריך להרחיק שחקן שהרביץ או ירק מול עיניהם, או בקשה מהמאמנים להוציאם כאילו אין להם היתר להרחיק שחקנים.

לפני עשרות שנים עמד בראש איגוד השופטים אדם חביב בשם יענקל הנדלסמן, שהמסר שלו היה ברור: "אני מסביר להם, אל תהיו צודקים בשריקות, תהיו חכמים. אבל הם בשלהם".

סמי בכר (משמאל). מישהו חייב לעשות סדר(צילום: אורן אהרוני)

לא הכל זה השופטים. בראד גרינברג ונבן ספאחיה, למשל, מעירים לאנשי המשרוקית עוד לפני שהמשחק מתחיל, וגם זו מכה לא כתובה. הבעיות הגדולות בשיפוט הן חוסר האחידות בשריקות וחוסר שיקול הדעת במקרים מסוימים, וזה צריך לעבור לטיפולם של יו"ר האיגוד גוני צחר ואנשי המקצוע שלו, שופטי העבר משה ביטון וסמי בכר.

לסיום, מילה על הליגה. תארו לכם שבמקום פיינל־פור היו לנו סדרות של הטוב מחמישה משחקים בחצי הגמר ובגמר. איזו חגיגה זו הייתה יכולה להיות.