הטיול ששינה את חיי: ההחלטה הקשה בדרך לכיבוש פסגת האוורסט
אושרית מורי חיפשה פסגה לטפס עליה כדי להגשים חלום. המשימה: טיפוס אל פסגת האוורסט, ולהיות הישראלית הראשונה שעושה זאת. באמצע הדרך למעלה נתקלה מורי בקשיים בלתי צפויים ובמסר קשה מהבית שגרמו לה לעצור הכל ולהחליט אם היא ממשיכה עד הסוף או חוזרת הביתה. צפו בפרק השלישי בטיול ששינה את חיי
אושרית מורי בת 41 ואם לשלושה ממודיעין עברה סדרת אירועים לא קלים בחייה שהביאה אותה עם השנים לרצות לכבוש פסגה - מטאפורית ומוחשית. לבסוף החליטה שהיא הולכת לעשות את זה ובגדול - טיפוס אל פסגת ההר הגבוה בעולם.
"את יודעת שאת יכולה לא לחזור ממסע כזה"
מעבר להכנות הטכניות למסע רציני שכזה, מספרת מורי על ההכנות הנפשיות שעברו עליה בארץ: "את יודעת שבמסע כזה יכולים לקרות המון דברים, את יודעת שאת יכולה לא לחזור ממנו, מאוד פשוט. זה משהו שאת מודעת אליו, את צריכה להבין אותו ואת צריכה לטפל בו לפני שאת יוצאת".
לאחר כל אותן הכנות פיזיות, נפשיות וטכניות - יצאה מורי לדרך. התחנה הראשונה הייתה שדה התעופה של בירת נפאל קטמנדו, שם פגשה בפסל ענק של בודהה יושב בתנוחת לוטוס שכאילו דיבר אליה. "הוא למעשה סגר לי את המסע רגע לפני שהוא התחיל וכאילו לחש לי באוזן: 'לא משנה מה את הולכת לפגוש, תעשי איפוס של כל הדברים הפנימיים שאיתם את באה ואז תלכי למסע שבחוץ'".
התחנה הבאה בדרך הייתה העיירה הקטנה לוקלה (Lukla) שנמצאת במזרח נפאל ומשמשת תחנה אחרונה לפני תחילת הטיפוס להרי ההימלאייה עבור מטפסים מכל העולם.
כבר בקטע הראשון של הטרק חוותה מורי קשיים פיזיים: "מייד פוגשים שם בעליות המאוד חדות, בגוף שנמתח עד הקצה. לא רגילים לגבהים האלה, אני בטח לא חוויתי אותם מספיק פעמים. קשה. כל הזמן קשה. הגוף מתאמץ. מנטלית את צריכה להסביר לעצמך - בכל צעד שאת עושה - למה את עושה את זה.
"בעליה ארוכה שנמשכה כל היום ונראתה כאילו לא נגמרת, השרירים ברגליים כבר גמורים, את מתנתקת מהמצב הפיזי שלך והדיסוננס הזה - את רוצה לצרוח אותו". אבל עם הקושי הפיזי שמותח את גבול היכולת כל פעם מחדש מגיעים גם הנופים הבלתי נתפסים. "המפלצות שעומדות לצד הדרך - ההרים הענקיים, הרכס הזה של ההימלאיה, יש בו משהו מאוד עוצמתי אל מול מי שאת בתוך כל הנוף הזה", מתארת מורי בהתרגשות טרייה כאילו חזרה כרגע מהמסע.
הרגעים המפחידים במסע
בשלב מסוים ויחסית מוקדם בטיול מרגישה מורי כי הגוף שלה בוגד בה: "הייתי עם עוד מטפס והרגשתי שהגוף שלי לא כמו שהיה. בנקודת העצירה הראשונה אמרתי לו שאני שולחת אותם קדימה, אני לוקחת עצירה של יותר זמן, ושלחתי איתם בעצם את כל הצוות.
"זה לא היה שיקול דעת נכון מבחינתי כי הוא התקדם יחד עם כל המדריכים וכל הצוות כך שנשארתי בנקודת העגינה האחרונה לבד. משם התחלתי להתחיל לצעוד לכיוון הבסיס ממנו באנו, אבל לא הייתי במצב פיזי טוב. הבנתי את זה כשראיתי את הפנים של המטפסים שירדו מלמעלה, ראיתי לפי הבעות הפנים שלהם שאני כנראה במצב פיזי לא טוב שאני לא אומדת אותו נכון".
באותם רגעים הייתה זו כבר שעת ערב מה שגרם למורי רק להילחץ יותר: "מזג האוויר יכול לצנוח בצורה מאוד דרמטית ברגע שהשמש נעלמת. אין לי אף אחד לתקשר איתו, אין לי דרך לתקשר עם הקבוצה. אני פשוט זוכרת שאני אומרת לעצמי - 'אושרית, צעד צעד ומה שסוחב אותי בעצם זו ההבנה שאם לא, אני נכנסת למצב מאוד מאוד בעייתי".
אור בקצה ההר
לא חלפו מספר דקות ואושרית הבחינה במדריך שלה, פוג'ונג, שליווה אותה במסע עד לאותה נקודת עצירה שבה כולם המשיכה מלבדה. "פתאום אני רואה את פוג'ונג שועט לעברי ומייד צועק בקשר, 'מצאתי אותה, מצאתי אותה, היא פה על השביל'. אז הבנתי שאני יכולה לשחרר אחיזה, מנטלית, כי יש מישהו כאן.
"אני מתרסקת לתוך הידיים שלו, הוא מחבק אותי מאוד מאוד חזק, הוא בודק מה המצב, הוא משקה אותי במים ואנחנו ממשיכים להתקדם לכיוון המחנה. אני רואה את כל חברי הקבוצה מסתכלים עליי מבועתים. אני לא מבינה עדיין עד כמה אני במצב רפואי לא טוב".
באותו לילה התחילו מורי והמדריך שלה לצאת לדרך למחנה הבא כדי לנסות להדביק את הפער לעומת שאר הקבוצה. אז החלה מורי לחוות לראשונה את מרגלותיו של הר האוורסט. "בשלב הזה התחלתי להרגיש את העוצמה שלו. עם זאת, פוג'ונג שם לב שאני מתנשמת בצורה כבדה .עצרנו באיזושהי נקודה והוא אמר לי: 'אני חושש שאנחנו הולכים להיתקע לקראת מחנה אחד', ושאנחנו לא נתפור את זה הלילה".
באותו הרגע ואחרי כל הרגעים הקשים שכבר עברה, הייתה מורי על סף שבירה. "ברגע הזה הלב שלי נשבר. אני מבינה שכנראה מבחינה פיזית אני הולכת לעבור איזשהי חוויה שלא בטוח שאני אשלים אותה עד הסוף. אני מסתובבת על עקביי ואנחנו מתחילים לרדת למטה".
השיחה מהבית ששינתה הכל
ואם הקושי הפיזי לא הספיק אז ברגע שהגיעה מורי חזרה אל האוהל המרכזי, היא יצרה קשר עם הבית ומקבלת עוד בשורה קשה: "בשיחת הטלפון הביתה אני שומעת מהגרוש שלי שמשהו לא טוב קורה בבית. אני לוחצת אותו יותר ויותר לקיר ומבינה שהבת שלי נמצאת במצב לא אידאלי. 'אושרית, אני יודע שאני אומר לך משהו שהוא לא פשוט, אבל אני חושב שבנקודה הזאת את צריכה לחזור הביתה'".
הדילמה החדשה שניצבת מול מורי היא אם להישאר ולנסות להדביק שוב את הפער במסע של חייה או להפסיק הכל ולחזור הביתה. "המשמעות להישאר כאן היא עוד חודש קדימה, זה לא משהו שיסתיים בעוד כמה ימים, ומצד שני אני יודעת שיש שם ילדה שהדבר היחיד שהיא צריכה עכשיו ממני זה חמלה.
"כל המסע התגמד, הכל הפך להיות משני. כל אחד מאיתנו עבר חוויה בתוך המסע הזה וזו הייתה החלטה לוותר על הפסגה הפיזית לטובת פסגה אחרת שהיא הייתה הפסגה האמיתית מבחינתי. ברגע שסגרתי בעצם את ההחלטה הזאת והנחתי אותה מאחוריי ישבתי לבד עם ערימה של גלילי נייר טואלט ופשוט בכיתי את עצמי למוות. זה היה רגע של השלמה, של סיום מסע באופן שהוא הנכון עבורי. זה היה רגע של בכי, של לשחרר, להשאיר את הכל שם, משהו התנקה, משהו התיישר".
בדרך חזרה הביתה הגיעה מורי שוב אל שדה התעופה בקטמנדו, במקום שבו פגשה לראשונה בפסל הבודהה הענק וכעת הרגישה שכל המהות שלו הייתה בתוכה. לאחר המסע והחזרה הביתה החליטה לקעקע על גבה בין השכמות את פרח הלוטוס כחותמת למסע שעברה.
"זה הבודהה בעצם, הוא נבע מתוכי. יש עדיין משהו ממני שנשאר שם בהימלאייה ואני לא יודעת עדיין איך לגשת אליו. אני ממליצה לכל אחד שיש לו איזה קול שקורא לו והוא מאוד חזק והוא לא יכול לסגור את האוזניים מלשמוע אותו - ללכת אחריו ולבדוק מה הוא רוצה לספר לך. כן, להגשים את החלום הזה, ללכת ולעשות. אתה לא יודע מה יהיה מחר".
כיום אושרית מורי כותבת ומרצה על סיפור חייה האישי והמסע שעברה, דרכם היא מעבירה מסר חדשני.
