להעביר את עולם המיחזור לתפיסת ה"גם וגם"
תהליכי הפקת אנרגיה מפסולת חיוניים להשגת היעד של צמצום ההטמנה וחשוב שיתרחשו לצד מהפכת המיחזור המבוססת על הפרדת הפסולת
השנה נכנס לשנה השביעית לחקיקתו של חוק האריזות, ומדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים סביבתית. מזה כמה שנים מתקיים מהפך אמיתי בהתייחסות הלאומית והמקומית לפסולת אריזות, נייר, טקסטיל וזכוכית, והמודעות להפרדת פסולת ומיחזור עולה בקרב האזרחים. למרות זאת, בעשור האחרון, נתוני המיחזור של פסולת בישראל עומדים על כ-20% בלבד וזאת למרות העלייה הדרמטית החלה בשעורי השתתפות הציבור בפעולות המיחזור בשנים האחרונות. ישראל צריכה לבצע שינוי כיוון, אשר יבטיח היפוך מגמה, ולהוביל לכך שרק 20% מהפסולת, ואף פחות מכך, תגיע להטמנה.
במשך שנים רבות, עסקה מדינת ישראל בדרכים להגדלת שיעורי מחזור הפסולת - מחקיקת חוק איסוף ופינוי פסולת ומיחזור בשנת 1993, ועד חקיקת "חוק השקיות" אשר נכנס לתוקף בתחילת 2017, כאשר השינויים העמוקים והמשמעותיים ביותר, הגיעו עם הגדלת גובה היטל ההטמנה וחקיקת "חוק האריזות". חוק האריזות העביר את אחריות האיסוף, ההפרדה והמחזור של אריזות מהצרכן – ליצרן. שש שנים בלבד לאחר חקיקת חוק זה - קרוב למחצית מאוכלוסיית ישראל נמצאת בנגישות לפחים כתומים, ומיליוני ישראלים נחשפו לפרסומות אינפורמטיביות, ולפעילויות הסברה וחינוך בנושא הפרדת הפסולת.
מוסכם על רוב העוסקים והחוקרים בתחום איכות הסביבה, שהשבת החומרים למעגל הכלכלה כחומרי גלם לייצור מוצרים שונים ומגוונים הינה הדרך הנכונה ביותר מבחינה כלכלית, והיעילה ביותר מבחינה סביבתית. לכן, תהליכים של מחזור פסולת נמצאים גבוה בהיררכית הטיפול בפסולת. אך גם לתהליכי המיחזור קיימת תקרת זכוכית, ועל מדינת ישראל לחשוב מה נדרש לעשות על מנת להקטין את הטמנת הפסולת עד כדי אפס.
שינוי אמיתי במגמה יתרחש כאשר המדיניות הסביבתית המוכרזת, לצד הגדלת אחוזי המיחזור, תתמקד בצמצום ההטמנה, ובשימוש מושכל בכלל התוצרים האפשריים של הפסולת שלנו. התשתיות הפיזיות והתשתיות החינוכיות הקיימות היום, מבטיחות כי בישראל תהיה פסולת מופרדת, אותה ניתן להחזיר חזרה למעגל הכלכלה ולייצר ממנה מוצרים חדשים. אבל מה קורה עם שארית הפסולת שלא ניתנת להפרדה ומיחזור?
פסולת זו, עד לא מזמן, הייתה מגיעה להטמנה. אך כיום, ישנם פתרונות אפשריים אחרים, אשר יכולים לצמצם ואף למגר את הטמנת הפסולת. אחד הפתרונות הקיימים בשוק הוא הפיכת הפסולת לאחר מיון, לחומר דלק לחומר שנקרא RDF המשמש כחומר בעירה למפעל המלט כפי שמתקיים בפארק המיחזור בחירייה.
קיים גם פתרון נוסף, אשר אחראי להצלחה של חלק ניכר ממדינות צפון ומרכז אירופה לעמוד ביעד של אפס הטמנה - הפקת אנרגיה ירוקה מפסולת על ידי תהליכי שריפה מתקדמים ונקיים .
בארצות סקנדינביה הקרות, שריפת הפסולת משמשת כחומר לטובת הספקת מים חמים ישירות להסקת הבתים. במרבית ארצות אירופה הקיטור המופק משריפת הפסולת משמש לטובת יצירת חשמל והספקת קיטור ישירות למפעלי תעשייה. תהליכי הפקת אנרגיה מפסולת חיוניים להשגת היעד של צמצום ההטמנה וחשוב שיתרחשו לצד מהפכת המיחזור המבוססת על הפרדת הפסולת. הטיפול המשולב בפסולת הכולל מיחזור והשבת אנרגיה כמרכיבים מרכזיים מנצל עד תום את משאב הפסולת, המונח כרגע כאבן שאין לה הופכין.
זוהי צומת הדרכים - בישראל אין כיום תחנות כח הפועלות לייצור אנרגיה ירוקה מפסולת. על מנת לקדם את יעד צמצום ההטמנה לרמות האירופאיות, ישראל צריכה להתקדם למדיניות ה"גם וגם" - מדיניות של מחזור והשבה, מאפשרת גם צמצום פסולת במקור, גם הפרדת פסולת בבית כפתרון בעל חשיבות עליונה, גם מחזור לחומרים חדשים, וגם השבת הפסולת שלא הופרדה, לטובת ייצור חשמל ואנרגיה.
כך נוכל להוריד באופן דרמטי את אחוזי הטמנת הפסולת, וישראל תוכל להרוויח את מלוא האנרגיה, והכסף, ותפחית באופן משמעותי פליטת גזי חממה מהפסולת שאותה אנחנו מייצרים.
ד"ר יוסי ענבר, יועץ סביבתי - לשעבר מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה
לפנייה לכתב/ת 
