"תקלה בקצה הגלקסיה": אתגר קרת מתנחמד פחות

שיחקתם פעם בגיימבוי או במכשיר אטארי? רוצים לשחק? נראה שכל כתיבה על קרת כופה מבוא היסטורי, שיסביר מה זאת המכונה שאבא מוציא מהבוידעם ומחבר לטלוויזיה. למה פעם היא נחשבה חדשנית ופורצת דרך. כמעט רבע מאה עברה מאז שהסיפורים שלו הציגו סגנון ספרותי חדש לקוראי עברית, שהיום אפשר פשוט לקרוא לו פופ ארט. ספרות דמוית משחק מחשב. כן, בשניים מהסיפורים בספרו החדש כבר מופיעות "אפליקציות" - אחת מהן מאפשרת לאנשים עשירים ומדוכאים לאתר את הקבצן הקרוב לאזור מגוריהם - אבל עוד לפני בריאת הסמארטפונים, הסיפורים של קרת זיווגו מציאות מוכרת, שבלונית, עם חוקי המציאות של סרטים מצוירים.

הסיפור הפותח בקובץ נקרא "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח". כמוהו, רוב הסיפורים נפתחים במין הצתת גפרור, הדלקת פתיל דינמיט. כמו בסרטים מצוירים ישנים. אבל בדרך לפיצוץ ולקריסה הסיפורים מתהפכים; נעים במהירות בין מבט ילדותי, בוגר, שפוי או הוזה, פרוזאי או פנטסטי.

אולי יותר מכל ספריו עד כה, 'תקלה בקצה הגלקסיה' מחדד את השימוש של קרת בדמותו של ליצן עצוב, על סף התרסקות, שרק מחליף תחפושות ומצבי עלילה. אותו זכר מדופרס שלא מצליח לאהוב כמו שצריך. גבר גרוש, יתום, מוכה אבל. נווד שגר בבית של אמא שלו. תייר אמריקאי שקושר בין ההפלה שעברה חברתו לביקור ביד ושם. ככלל, סיפורי הקובץ נראים כמו ניסיון מתמשך ללמד את הגיבור הטיפוסי הזה, ואת הקורא התאום שלו, לשים לב למפלצת שמסתתרת מתחת לעלבון הרוטט המשותף להם: הכישלון להפוך לסיפור הצלחה, לקלינט איסטווד, לגבר ולאבא מתפקד.

'לשבור את החזיר', אחד הסיפורים המוכרים בקובץ "געגועי לקיסינג'ר", היה תיאור ילדותי־ביקורתי של ילד המנפץ את קופת המטבעות שלו, כמין עקדת יצחק שכופה עליו אבא כל־ישראלי או כל־אמריקאי: מסרס, סטריאוטיפי, חזירי. בקובץ החדש, סיפור בשם "מחר קופּה" עושה צעד משלים ומהופך. הגיבור והמספר הוא גבר גרוש, שבנו מצווה עליו לקנות לו את הקופה בחנות הממתקים בקניון. בשני המקרים, הסיטואציה האבסורדית מדגימה רגש מוכר: החיים בעידן סופר־קפיטליסטי, בדיקטטורה צרכנית ומבאסת, שהופכת בנים ואבות לצרכנים ולנותני שירות ("אין דבר יותר כיף מלראות את הילד שלך מסתכל עליך ככה. עדיף על חופשה בתאילנד. על מציצה").

הספר הזה הוא לא בדיוק דריכה במקום, אלא יותר סיבוב נוסף במכונת הכביסה, בקרוסלה. דפדוף בגיליון חדש של חוברת קומיקס שגיבוריה לא מזדקנים, אבל הקוראים שלה מתחלפים. לבוא בטענות למכונת כביסה? דבר חסר תכלית. גם להתלונן שהאיורים הטיפוסיים של מאייר קומיקס חוזרים על עצמם, צמודים לאותו סגנון, לאותם מצבים. קרת הוא קריקטוריסט ספרותי במובן העמוק והמקיף. הוא חוקר את הרעיון של חזרה, לעיסה, חוסר יכולת לברוח מהחוקיות המכנית של חיים בעידן צרכני, אלקטרוני, בידורי. כותרת בסגנון 'הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח' שקולה להצהרה בסגנון: הנה אנחנו מתחילים שוב, אתם מכירים את הנוהל, את הטריק הלעוס, אבל אולי בכל זאת נגלה משהו בהתעופפות המהירה של הסיפור מקצה אחד לשני.

כן, זהו ספר טוב מקודמו, 'פתאום דפיקה בדלת'. יש בו יותר סיפורים יהלומיים מאשר חומרי מילוי בינוניים. מינון ההתנחמדות יורד. אבל מצד שני, העצב הקיומי שקרת חוקר נראה כל כך מוכר, שגרתי. כאב לב קל לבליעה. ביחס לתחכום ולרדיקליות שאפשר למצוא היום במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע מסחריים – יש משהו מעט נרפה ומיושן בחלקים בספר שמתארים מציאות דיסטופית, צרכנית, ילדותית (למשל, צבא של ילדים בקדנציה השלישית של הנשיא טראמפ, שמתואר דרך נער שלא ברור אם הוא נלחם בשטח או במסגרת משחק מחשב). אולי מפני ששפת סימנים דומה לשל קרת, רק בעוצמות הפוכות, השתלטה על שדה הפוליטיקה והבידור העולמיים.

אני מאמין שלא אזכור את רוב הסיפורים בקובץ. שהם לא ימשיכו להעסיק אותי ולנקר במחשבה. ובכל זאת, היה נחמד להגיע לחלק הרענן יותר

 בקובץ. לסיפורים שנצמדים באופן נינוח ומורכב יותר למבנה של ביצת הפתעה עצובה. רובם נמצאים בחלקו האחרון של הספר. הטוב מביניהם, הסיפור הארוך 'פיינאפל קראש', בנוי כקומדיה רומנטית, עצובה וסטלנית: לוזר צעיר, עובד במועדונית ילדים, יוצר קשר עם אישה אובדת דרך כמוהו, רק עשירה ומבוגרת יותר, בעזרת הג'וינט היומי שהם חולקים מול השקיעה. כמעט כל הסיפורים בקובץ מתנקזים לסיפור הזה. נראה שקרת מבקש ללמד אותנו, בעזרת הסיפור הקצר, הנוסחתי, להפיק מה שאפשר מהפחית המעוכה, התעשייתית, של חיינו. לא בדיוק לספק לגיבורים ולקוראים "התחלה או אולי סוף של אגדה", כמו שהוא כותב, אבל בכל זאת להרשות למשהו פלאי לבקוע מאפרוריות החיים: האפשרות לכבות את הגיימבוי, להתבגר.

"תקלה בקצה הגלקסיה", אתגר קרת, כנרת-זמורה-דביר, 109 עמודים

הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".