בטיפול עם ד"ר נירה כפיר
לפני שנתיים הקימה ד"ר נירה כפיר בת ה-81 את המרכז להתערבות במצבי משבר. בראיון מיוחד היא מסבירה על המחלה של המאה ה-20 ("הבדידות") ועל פתרונות (מציאת משמעות וציפרלקס). ראיון עם פסיכולוגית חסרת מנוח
הפסיכולוגית הקלינית, ד"ר נירה כפיר, מתרווחת בכסאה בקליניקה שלה במכון "מעגלים" בת"א, ושולחת אליי מבט חודר, מהסוג שברור שהיא בתוך הנפש שלי עוד לפני שהתחלנו לדבר. אגב, יש סברה, שדמותה שימשה כבסיס לדמות הפסיכולוגית בסדרה "בטיפול". היא בת 81, נשואה למוטי כפיר, שמילא בעבר תפקידים בכירים במוסד, ואם לשתי בנות.
את "המרכז להתערבות במצבי משבר" הקימה כפיר לפני כשנתיים. האג'נדה שלה היא, שמשברים מופיעים אצל כל אחד ואת המשבר חייבים לפתור כמה שיותר מהר, אחרת הוא הופך למשבר מתמשך ומכאן הדרך לדיכאון קליני קצרה במיוחד. המרכז פתוח לקהל ללא תשלום ומספק מידע, תמיכה והצעות מיידיות בטיפול במשבר. אחד הדברים החשובים אותו מדגישה כפיר הוא שאפשר להגיע לטיפול במרכז ולהישאר אנונימיים. המפגשים מתנהלים בקבוצות קטנות, כשמספר המפגשים לכל מטופל נע בין פגישה אחת לחמש. חלק לא מבוטל מהמגיעים למרכז לקבל את הטיפול המהיר הם בני 50 ומעלה, חלק מהם גם סבתות וסבים. "אני ממקדת אותם, שואלת כל אחד מה מביא אותו לכאן ומה הציפיות שלו. האנונימיות לא מפריעה להיווצרות דינמיקה בין משתתפי הקבוצה. לפעמים גם נוצרת חברות, שנמשכת גם לאחר שהמפגשים הסתיימו".
תגדירי משבר.
"יש משברים אובייקטיביים, שאינם תלויים באדם עצמו, ויש סובייקטיביים, כמו: פיטורים, קושי דרמטי עם ילד, עזיבה בהפתעה של בן או בת זוג וכד', דוגמאות למצב בו נדרש אדם לגיוס יתר של כוחותיו – שהוא מרגיש שאין לו. גם הגיל הוא טריגר למשבר, כי הוא מוביל לפחד מהזדקנות ומוות. אנשים כל הזמן סופרים את הזמן בהתאם למוסכמות.
אנחנו חיים בעולם מבולבל: מצד אחד מאריכים חיים ואיכות החיים עולה, מצד שני אי אפשר לוותר על שלבי החיים ובסוף אנשים מתים. אנחנו גם חיים בעודף מודעות: קוראים, מתעדכנים, יודעים ועודף מודעות מביא לחשש מהחמצה, שזה גם סוג של משבר. בנוסף, המאה ה-20 גם הביאה את המחלה הקשה ביותר: הבדידות. אנחנו מוקפים בהמון אנשים גרושים ובודדים, שחצו את ה-50 וה-60 ומגיעים אליי, כשהרגשת הבדידות חונקת אותם".
מה אומרים להם?
"ראשית עומדים על ההבדל שבין ה'לבד', כי דווקא בלבד יש המון כוח, לעומת ה'בדידות', שיש בה קושי נוראי, מתוך התחושה שאף אחד לא באמת מבין אותך. עם זאת, כל משבר הוא גם הזדמנות לגילוי עצמי ולשימוש ביכולות חדשות שלא היינו מודעים להן, וחשוב גם הטיימינג הנכון למציאת משמעות. כשיש משמעות לחיים – הכל רלוונטי. למשל, אנשים שיצאו לפנסיה מחפשים משמעות, כי הם עזבו את העבודה שהעניקה משמעות לחייהם. הם מרגישים מפולת קשה ושהם לא רלוונטיים. גם העובדה שהופכים לסבתא או סבא עלולה ליצור משבר, כחלק מתחושת הזקנה והמוות, ובעיקר אם הדימוי העצמי הוא דבר משמעותי ומרכזי בחייהם. בנוסף, אם פעם סבתא הייתה קריירה בפני עצמה, היום זה אחרת. הבעיה לא קיימת אם הסבתא והסבא עובדים, אבל אם הם לא עובדים – הילדים מפתחים ציפייה ויש כעס גדול אם הם לא עוזרים ב"פול טיים ג'וב". סבתות וסבים כאלו חייבים להבהיר שיש להם חיים עצמאיים משלהם, להגיד את האמת ולא לפחד מהתגובות".
האם טיפול קצר מועד בכמה מפגשים אכן פותר משבר?
"'התערבות במשבר' היא ערך בתור עצמו, אבל לא במקום טיפול. הפגישות הקצובות נותנות הדרכה, מתוך מטרה להוביל למציאת אחד הדברים החשובים בכל גיל: ההגשמה העצמית. כשאתה נמצא במשבר, אתה רוצה שמישהו יגיד לך מה לעשות, שמישהו אחר ייקח אחריות, וזה בעצם איבוד שליטה בחיים, וזו אחת ההגדרות של משבר. זה מצב בו אינך יודע מה לעשות, אבל לא תמיד האדם עצמו יודע שאיבד שליטה. בסביבתו אומרים לו 'לך לטיפול', אתה לא אתה', והוא אומר שהוא בסדר גמור. בדרך כלל אדם במשבר צריך שיביאו אותו, הוא לא בא לבד. בפגישות האלו מבהירים למטופלים שזה בסדר גמור להיות במשבר, ואחד הדברים הכי חשובים הוא להבהיר להם, שבכל גיל אפשר להגשים את עצמך ולמצוא משמעות. אני אומרת להם: "אל תהיו עסוקים בפוטנציאל שלכם, כי העולם השתנה. היום אפשר לעשות הרבה דברים בגילאי 50 ומעלה שלא עשו בדורות הקודמים. אדם צריך להבין שהוא עצמאי וצריך לעשות מה שטוב לו, מה שבראש שלו".
את חיה בשלום עם הגיל?
"אני אוהבת את מה שאני עושה וטובה בו, וטוב לי שאני מסייעת לאנשים בהתנדבות, זהו ערך עליון מבחינתי. אני מרגישה במלוא כוחי, אז למה לא להמשיך? פנסיה היא אחד הבלופים הכי גדולים שיש. הקמתי את "מעגלים" ב-1985, המקום חי ועמוס, ואני רואה איזה שינוי עוברים המטופלים. זה נותן לי סיפוק ומשמעות ענקית".
מספרים שאת נותנת שיעורי בית וגם מבקשת, בחלק גדול מהמקרים, לקחת ציפרלקס. למה?
"נכון, כי רק מי שעושה שיעורי בית מקבל כוח להאמין בעצמו מחדש. לאחרונה המלצתי למטופלת לצעוד 15 דקות ביום. הוריתי לה במפורש: לא דקה פחות ולא דקה יותר, כי אנשים במשבר הופכים קיצוניים. משבר זה איבוד שליטה, והמטרה היא להחזיר שליטה על עצמך. באשר לציפרלקס, אני אכן מצדדת בו מאותה סיבה שזה הכדור הנמכר ביותר בתבל. שום טיפול פסיכולוגי לא יכול לשנות את הכימיה. יש אמנם חשיבות גדולה לעזרה ותמיכה באדם במשבר, אבל זה לא מספיק. אדם צריך שיחזירו לו את השליטה של עצמו בעצמו. כמו שנותנים אנטיביוטיקה לדלקת כך נותנים ציפרלקס לנפש".
זה התמהיל שמוביל אל האושר המיוחל?
"מה זה אושר? את מכירה סטטוס של אושר? אני לא. יש רגעי אושר ולשם צריך ואפשר להגיע".
לפנייה לכתב/ת 
