המשפחות המגוונות בטבע
לא בכל משפחה יש אבא, אמא וחלוקת תפקידים מסורתית. שבוע הגאווה הוא הזדמנות מצוינת להכיר מודלים משפחתיים אחרים, מציפורים המוסרות לאימוץ את גוזליהן ועד אבות שמגדלים את ילדיהם בתוך הפה
בפברואר השנה שמחו עובדים במכון לחקר המדבר בעיר רינו, נבאדה לגלות זוג נחמד במיוחד שעבר לגור ממש ליד חלונם: זכר ונקבה של אוח וירג'יניה (Bubo virginianus). דורסי הלילה הגדולים, שנראים תמיד כאילו הם בוחנים אותך ולא ממש מרוצים ממה שהם רואים, הם מונוגמיים, כלומר מתרבים בזוגות של זכר אחד ונקבה אחת המטפלים בצאצאים יחדיו. כל זוג בוחר לו מקום מתאים לבנות בו את הקן, לרוב רחוק מציפורי אוח אחרות.
לכן הייתה זו הפתעה כשזמן קצר לאחר מכן הופיעה עוד נקבה והתיישבה במרחק של כ-30 סנטימטר בלבד מהנקבה הראשונה. עד מהרה שתי הנקבות הטילו ביצים, והזכר החל לספק מזון לשתיהן בזמן שדגרו. זה היה המקרה המתועד הראשון של אוח וירג'יניה פוליגמי, שחי עם שתי נקבות.
והעניין הפך מוזר עוד יותר. הביצים של הנקבה שהגיעה שנייה לאזור לא בקעו, ואילו הנקבה הראשונה הצליחה יותר, והפכה לאם לשני אוחונים קטנים. הנקבה חסרת הגוזלים עברה לקן של האם, והחלה לטפל יחד איתה, ועם הזכר, בצאצאים. היא האכילה אותם והגנה עליהם, ממש כאילו היו שלה.
מדוע שנקבת אוח תטפל בגוזלים שאינם שלה? החוקרים משערים שאולי האינסטינקטים האימהיים שלה התעוררו למראה הגוזלים הרכים, וייתכן גם שהנקבות הן אם ובת, או אולי שתי אחיות – ולכן חשו נוח זו בקרבתה של זו.
לא תמיד הכל זרם על מי מנוחות, והנקבות רבו לפעמים זו עם זו, אך בסופו של דבר, כפי שאמר ג'ים תומס (Thomas), אחד העובדים במקום, לנשיונל ג'יאוגרפיק, "הם הפגינו הורות משותפת טובה למדי".
המשפחה המיוחדת הזו אינה היחידה בעולם החי ששוברת מוסכמות. בעלי חיים רבים לא מנהלים יחסי זוגיות כפי שאנחנו מכירים אותם, ולא תמיד האם, או אפילו מישהו מההורים הביולוגיים, הוא המטפל העיקרי בצאצא. בחלק מהמקרים מדובר בתכונה המשותפת למין כולו, אבל לפעמים, כמו במקרה של האוח, יש ציפורים, קופים או אריות ים שמחליטים שהמשפחה האופיינית למין שלהם היא לא מה שהם רוצים, ובוחרים בדרך אחרת.
אימוץ כאסטרטגיה
יש בעלי חיים שלא מתאים להם להיות הורים כלל, והם מעדיפים למסור את צאצאיהם לאימוץ, ועוד בלי לשאול קודם לכן את דעת ההורים המאמצים. המין הידוע ביותר (ואולי צריך להוסיף, לשמצה) במנהגו להטיל את הטיפול בצאצאיו על אחרים הוא כמובן הקוקייה.
"קוקייה מפקירה הבנים" קראה לה הארנבת בספר "דירה להשכיר", והיא לא לחלוטין טועה. אמנם יש הרבה מינים ממשפחת הקוקיות שמגדלים במסירות את צאצאיהם, אך יש גם לא מעט קוקיות שאכן נוהגות להטיל את ביציהן בקינים של ציפורים אחרות, ואלו מוציאות שם רע לכל השאר. לכל מין קוקייה כזה יש מין מועדף של "ציפור מאמצת" - הקוקייה המצויצת למשל, שנפוצה גם בארץ, מעדיפה להטיל ביצים בקני עורבים. המינים השונים של הקוקיות גם פיתחו ביצים בגודל וצבע הדומים לאלו של ההורים המאמצים, כדי שאלו לא ישימו לב שיש בקנם ביצה זרה.
הדבר היחיד שאפשר אולי להגיד להגנתה של הקוקייה הוא שהיא ממש לא היחידה שעושה זאת. לא מעט ציפורים בוחרות למצוא מישהו אחר שידאג לגוזלים שלהן, ביניהן ציפור הבקר (Molothrus), האוביל (Indicator), וגם מין של ברווז (Heteronetta atricapilla). הגוזלים הבוקעים בקנים זרים מתחרים עם הדיירים ה"חוקיים" של הקן, ובמקרים רבים אפילו דוחפים החוצה את הביצים לפני שבקעו, וכך הורגים את הגוזלים.
הדוגמה הדרמטית ביותר היא זו של האוביל. ציפורים אפריקאיות אלה מטילות את ביציהן בקנים של שרקרקים זעירים (Merops pusillus), שאינם אלא מחילות בבטן האדמה. גוזל האוביל בוקע מביצתו ראשון, אבל אינו יכול להעיף את הביצים האחרות מהקן כפי שעושה גוזל קוקייה הבוקע בקן על ענף. במקום זאת, הוא מחכה שהגוזלים האחרים יבקעו ואז תוקף והורג אותם בעזרת קרסים חדים שבולטים ממקורו.
מדוע המאמצים-בעל-כורחם לא זורקים את הגוזל הזר מהקן? יש לכך כמה תשובות. קודם כל, נראה שבמקרים רבים הם באמת לא מבחינים שהגוזל אינו שייך להם. התנהגויות רבות של ציפורים מוכתבות על ידי "כללי אצבע" פשוטים, כמו, "אם זה עגול ונמצא בקן שלך, דגור על זה" או "אם זה פוער מקור ומצייץ, דחוף לשם אוכל". מחקרים הראו שהם ידגרו בשמחה גם על כדור בצבע דומה, וינסו להאכיל כל דבר שיש לו את הצבע המתאים ומשמיע את הקולות הנכונים. כל עוד גוזלי הקוקייה עונים על אותם כללי אצבע, מזונם מובטח.
בנוסף, יש ציפורים, כמו קוקיות מסוימות וגם ציפור הבקר חומת הראש, שמטילות את ביציהן בקנים של ציפורים אחרות אבל אינן נוטשות אותן שם, אלא חוזרות לוודא שההורים המאמצים מטפלים היטב בביצה הזרה. אם הן מגלות שבעלי הקן זרקו את הביצה שלהן החוצה, הן פושטות על הקן, הורסות אותו ומשמידות את שאר הביצים. התנהגות זו זכתה לכינוי "שיטת המאפיה" או במלים אחרות: טפלו בביצה הזו, יהיה חבל אם משהו יקרה לקן היפה שלכם.
קצת עזרה מחברים
סוריקטות (Suricata suricatta) הן טורפים קטנים וחמודים למראה שחיים במדבריות באפריקה. הן חיות בקבוצות שיכולות להגיע עד 25 פרטים, וכוללות זוג דומיננטי, צאצאיהם ולעתים קרובות גם חברים נוספים, שעשויים להגיע מקבוצות שכנות. הזכר והנקבה הדומיננטיים אינם תמיד היחידים שמתרבים, אבל הם ההורים של רוב הגורים שמומלטים בקבוצה.
זמן קצר לאחר שהנקבה ממליטה היא יוצאת מהמאורה שלה ומצטרפת אל שאר הקבוצה בעיסוקיה היומיים, כלומר חיפוש אחר מזון בדמות חרקים, לטאות ועקרבים. אבל הגורים הצעירים לא נשארים לבד: אחד מהחברים האחרים בקבוצה נשאר איתם בתור "שמרטף". עם זאת, בניגוד לנהוג אצל בני אדם, השמרטף אינו מקבל תשלום על שירותיו, הוא גם מפסיד את ההזדמנות לצוד. מחקרים הראו שהם יורדים במשקלם, בעוד שאר חברי הקבוצה משמינים.
לאחר כשלושה-ארבעה שבועות הגורים גדולים מספיק בשביל לעזוב את המאורה במשך היום ולהצטרף לקבוצה, אבל עדיין לא יודעים למצוא מזון בעצמם. גם כאן, חברי הקבוצה מתגייסים ונותנים לגורים חלק מהמזון שמצאו.
חלוקת מזון כזו נראית גם אצל בעלי חיים אחרים, בהם זאבים טלואים (Lycaon pictus) וצבועים חומים (Hyaena brunnea). אך הסוריקטות עושות עוד משהו, נדיר אצל בעלי חיים: הן מלמדות את הגורים כיצד לטפל בטרף מסוכן. ה"מטפלים", שאינם דווקא הורי הגורים, מביאים לגורים הצעירים עקרבים פצועים, שהעוקץ הוסר מהם. כך הם יכולים ללמוד כיצד לאחוז בעקרב ולהרוג אותו, מבלי שיסתכנו בעקיצה. ככל שהגורים גדלים, כך המטפלים מביאים להם עקרבים שלמים יותר. איך הם יודעים עד כמה "להתאים" את העקרב? מחקרים מראים שהם עושים זאת לפי קריאות הגורים. כשהקול שלהם משתנה הוא מסמן למטפלים שהם כבר בוגרים יותר, ומסוגלים לטפל בעקרבים פצועים פחות.
גם בארץ יש בעל חיים שמקבלים עזרה מחברי הקבוצה בטיפול בצאצאים. אלו הם הזנבנים (Turdoides squamiceps), ציפורים שאמוץ זהבי חקר במשך עשרות שנים וממשיכי דרכו עדיין חוקרים את התנהגותן. הזנבנים חיים בקבוצות של עד עשרה פרטים, וממש כמו אצל הסוריקטות, רק נקבה אחת מטילה ביצים וחברי הקבוצה שאינם מתרבים עוזרים בגידול הגוזלים ונותנים להם אוכל.
מדוע שבעלי חיים יטפלו כך בצאצאים שאינם שלהם? אחת ההשערות היא שהמטפלים והעוזרים הם קרובי משפחה של הגורים או הגוזלים, ולכן חולקים איתם גנים. עזרה לקרובי משפחה יכולה להיות יעילה מבחינה אבולוציונית, כי היא עוזרת לגנים המשותפים לשרוד ולשגשג. אבל מחקרים שונים הראו שהמטפלים אינם תמיד קרובי משפחה, ומידת הקירבה שלהם לא משפיעה על כמה עזרה הם מעניקים.
זהבי הציע שכשהמטפלים עוזרים לגוזלים של זוג זנבנים אחר הם משפרים את סיכוייהם להתרבות בעתיד, בכך שהם מעלים את מעמדם החברתי. הטיפול משמש כפרסומת לכישוריהם: תראו כמה אני טוב בציד, וכמה מסור אני לטיפול בגוזלים. כך הם משכנעים "רווקים" אחרים בקבוצה שהם יהיו בני זוג נהדרים, וכדאי להם להעמיד איתם צאצאים.
אבות מסורים
לא כל בעלי החיים מטפלים בצאצאים שלהם, ובאלו שכן מלאכת הטיפול נופלת כמעט תמיד על האֵם. לעתים הזכרים אמנם עוזרים בגידול הצאצאים, במיוחד בעופות וביונקים, אך לרוב מדובר בשיתוף פעולה מוגבל.
עם זאת, קיימים מקרים שבהם האבות הם היחידים שדואגים לצאצאים שלהם. לפני שנה סיפרנו על אחת הדוגמאות הקיצוניות לכך - סוסוני הים וקרוביהם האבובונים, שהם כה מסורים עד שהם אלה שנכנסים להיריון במקום הנקבה.
אבות אחרים נושאים את הצאצאים שלהם. חלק מהרבפשפשיים (Belostomatidae), שהם פשפשים ענקיים טורפים ואלימים החיים במים מתוקים, נושאים על גבם את עשרות הביצים שמטילה עליהם הנקבה. הנקבה כלל לא מעורבת בדאגה לביצים. היא רק מחפשת אחר הזכר, מחזרת אחריו, מזדווגת עמו ואז נוטשת אותו עם הביצים. הזכרים מגנים עליהן מפני טורפים, מזרימים סביבם מים כדי לוודא שיקבלו מספיק חמצן ודואגים לשחות איתן קרוב יחסית לפני המים. כשהביצים בוקעות הרבפשפשים הצעירים מתפזרים במהירות במים, לפני שאביהן האימתני או אחיותיהן יחליטו לטרוף אותן.
אולם, האב לא תמיד מסור כל כך לצאצאיו. לעתים, אם הוא פוגש נקבה אטרקטיבית ונושא רק מספר מועט של ביצים, הוא יסיר אותן מגבו ויזדווג עם הנקבה החדשה.
בקבוצה אחרת של רבפשפשים הנקבות מדביקות את הביצים לא על גב הזכר אלא על צמחים מעל פני המים, ואז נוטשות אותן. הזכר, לעומת זאת, נותר לטפל בביצים. הוא מטפס על הצמחים ומטפטף מים על הביצים כדי לשמור אותן לחות. וכן מגן עליהן מפני טורפים ומפני נקבות. נקבה שמוצאת זכר שהיא מעוניינת בו, תנסה להשמיד את צאצאיו כדי שיתפנה לחיזוריה.
הפשפשים הצעירים בוקעים יחד מהביצים ונושרים לתוך המים, שם הם מתקבצים, צמוד לגבעול או לענף. הזכר נותר בסביבה וממשיך להגן על צאצאיו הצעירים ולתמוך בהם למשך 24 שעות. לאחר זמן זה הצאצאים מתפזרים – לפני שיתחילו לאכול זה את זה, ולפני שהזכר "יזכר" שהוא פשפש טורף גדול ואלים.
זכר "צפרדע השור האפריקנית" (Pyxicephalus adspersus) שומר אף הוא על צאצאיו המתפתחים במים. לאחר הגשמים הכבדים הראשונים של הקיץ צפרדעי השור מוצאים שלוליות רדודות זמניות. הנקבה מטילה בהן אלפי ביצים, והזכר מפרה אותן ונותר להגן עליהן בעוד הנקבה הולכת לדרכה. הביצים בוקעות כעבור כיומיים, והראשנים מתחילים לאכול זה את זה וכן צמחים, דגים קטנים ובעלי חיים אחרים שנקלעו למקווה המים.
הזכר נותר עם הראשנים עד שישלימו את הגלגול לצפרדע, כשלושה שבועות לאחר הבקיעה. הוא מזנק לעבר טורפים ובמקרה הצורך גם נושך אותם בחוזקה ופוצע אותם עם ניביו החדים. הזכר מגן על צאצאיו גם מסכנת מוות בהתייבשות. השלולית הקטנה שבתוכה הוטלו הביצים מתחממת בשמש הקופחת ומימיה מתאדים. אם היא תתחמם לטמפרטורה גבוהה מדי היא עלולה "לבשל" למוות את הראשנים הצעירים, ואם המים יתאדו כל הראשנים ימותו. כדי למנוע זאת הזכר משתמש ברגליו האחוריות החזקות לחפירת תעלות המחברות את השלולית הקטנה למקווי מים גדולים יותר. בדרך זו הוא מצנן את מי השלולית הקטנה ומספק לראשנים דרך לברוח ממנה לפני שתתייבש, ולשחות לשלולית חדשה. עם זאת, על אף מסירותו לראשניו, זכר רעב של צפרדע השור האפריקאית עלול לטרוף כמה מהם.
ביערות הגשם של גינאה החדשה חיים כמה מינים של צפרדעים ממשפחת המיקרוהיליים, שבהם הזכרים שומרים על הביצים ולאחר מכן "נותנים טרמפ" לצפרדעים הצעירות שבוקעות מהן. נקבת צפרדעים אלה מטילה את ביציה על מרבדי העלים המכסים את קרקעית היער והולכת לדרכה. הזכר מפרה את הביצים ו"דוגר" עליהן כדי להגן עליהן ולשמור אותן לחות. לאחר כחודש של טיפול מסור בוקעות מהביצים צפרדעים צעירות קטנות, ולא ראשנים. הצפרדעים הצעירות, כ-20 במספר, מטפסות על גבו של אביהן. הזכר משוטט עם צאצאיו על גבו עד תשעה ימים וכך מפזר אותם ברחבי היער. כל לילה הזכר מתקדם עד 17 מטרים וכל לילה כמה מהטרמפיסטים שלו קופצים לאדמת היער ומתחילים את חייהם העצמאיים. בזכות המונית הצפרדעית שלהן, הצפרדעים הצעירות מתפזרות על שטח נרחב ביער, והפיזור מקטין את התחרות בין הצפרדעים על מזון ואת הסיכוי שכל הצאצאים יטרפו. הוא גם מפחית את הסיכון להזדווגות בין קרובים.
זכר קַרְפֶּדֶת הַחֵדֶק (Rhinoderma darwinii, המכונה גם "צפרדע דרווין") מטפל בצאצאיו בדרך אחרת: הוא לא מסתכן שיקרה להם משהו ולכן בולע אותם. לאחר שהזכר מפרה את הביצים שהטילה הנקבה הוא נשאר לשמור עליהן למשך כשלושה שבועות, עד שרואים את תנועת העוברים בתוך הביצים. בשלב זה הזכר מכניס את הביצים לפיו ומעביר אותם לשק הקול הגדול שלו. כשלושה ימים לאחר מכן הראשנים בוקעים. הם ממשיכים לחיות בשק הקול של אביהן וניזונים מהפרשות מיוחדות בתוכו, עד שהם משלימים את הגלגול לצפרדעים קטנות, קופצים החוצה מפיו ומתפזרים ביער.
האפרוח שיצא לחפש אמא אחרת
אם גוזל צעיר של חסידה לבנה (Ciconia ciconia) מרגיש שכבר לא טוב לו בקן שבו בקע מהביצה, אם הוריו לא מאכילים אותו בתדירות הראויה או שהאחים שלו תוקפניים מדי, הוא לא שוקע בייאוש. הוא פשוט עוזב את הקן ועובר לקן שכן, שבו יש פחות גוזלים, או גוזלים קטנים יותר. כך הוא יכול להמשיך ולקבל טיפול ומזון, ולהתמודד עם פחות תחרות. והתנהגות זו אינה יוצאת דופן במיוחד: מחקר שנערך במושבת חסידות בדרום ספרד הראה שגוזלים "מאומצים" נמצאים כמעט ב-40 אחוזי מהקינים.
התופעה של אפרוח או גוזל שיוצא לחפש אמא אחרת קיים גם אצל עופות רבים נוספים, משחפים (Larus delawarensis) ועד רחמים (Neophron percnopterus). אצל הפינגווינים הקיסריים לעומת זאת האימוץ אינו יוזמה של האפרוחים דווקא אלא, במקרים רבים, של ההורים המאמצים. מחקר על מושבת פינגווינים באנטארקטיקה הראה שפינגווינים, ובעיקר פינגוויניות, שלא הצליחו להתרבות באותה שנה או שלא מצאו בני זוג, היו עשויים "לחטוף" אפרוח בן חודש או חודשיים מהוריו. במקרים אחרים, אפרוחים שהלכו לאיבוד קיבלו טיפול ומזון מפינגוויניות בודדות שמצאו אותם.
אימוץ נראה גם אצל יונקים, למשל אצל פילי הים הצפוניים (Mirounga angustirostris). יונקים ימיים אלו מתרבים במושבות הכוללות מאות אמהות וגורים, כך שאין זה מפתיע שכל שנה כמה מהם הולכים לאיבוד. אותם גורים אבודים עשויים להיאסף על ידי אמהות מאמצות, ופעמים רבות יהיו אלו נקבות שאיבדו את הגור שלהן. אצל קופים האימוץ נדיר יותר, אך יש מקרים מתועדים שהאם מתה או לא הייתה מסוגלת לטפל בתינוק ונקבה אחרת מהקבוצה טיפלה בו, או שתינוק מקבוצה אחת נדד לקבוצה אחרת ואומץ שם. במקרה אחד נצפתה קבוצת קופי קפוצ'ין שאימצה תינוקת של קופי מרמוסט, מין שונה וקטן בהרבה מהקפוצ'ינים.
מדוע שבעלי חיים ישקיעו זמן ומשאבים בטיפול בתינוק שאינו שלהם, שלא לדבר על תינוק ממין אחר? מבחינה אבולוציונית אין בכך הגיון: הורים שמטפלים בצאצאיהם עוזרים לגנים שלהם לשרוד ולעבור לדורות הבאים, אבל הורים מאמצים משקיעים בגנים של אחרים במקום לנסות ולהעמיד צאצאים משלהם.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה הזו, אבל ההנחה המקובלת היא שברוב המקרים האימוץ הוא תוצאה של התנהגויות ודחפים שהתפתחו באבולוציה עבור טיפול בצאצאים הביולוגיים, ומופנים, במה שאולי יכול להיקרא טעות, כלפי צאצאים זרים. לבעלי החיים יש דחף כמעט בלתי נשלט לטפל במה שנראה ונשמע כמו גוזל או גור – לתחוב אוכל לפיו במקרה שמדובר בציפור, או להניק במקרה של נקבות היונקים. ברור למה דחף כזה יועיל למי שניחן בו להעביר הלאה את הגנים שלו, שהרי ברוב המקרים, הגוזלים והגורים שנמצאים לידו נושאים את אותם גנים. וגם אם מדי פעם האינסטינקטים האלו משמשים לטיפול בתינוק זר, זה לא מספיק בשביל שהאבולוציה תפעל נגדם.
זוגות של פינגווינים
לפני כמה שנים, בגן החיות של קנט שבאנגליה, זוג פינגוויני הומבולדט גידל בהצלחה יתרה – על פי הגדרת מטפליו – את האפרוח המאומץ שלהם. זוג הפינגווינים האלה היה חשֹוך אפרוחים מסיבה ברורה למדי, שניהם היו זכרים.
שני הפינגווינים, קרמיט וג'מבס, הפכו לזוג לראשונה בשנת 2012, כשהם בחרו זה בזה במקום בזוג נקבות. בגן החיות אמנם תמכו בזוגיות הגאה, אך גם נתקלו בבעיה: שני זכרים שמעדיפים זה את זה ושתי נקבות בודדות לא מתרבים. כדי לפתור זאת הביאו לגן החיות עוד שני זכרים, אך אחד מהם התברר כבן זוג גרוע ביותר. הוא הזדווג עם בת הזוג שלו, הוריקן, אך בזה הסתיימה השקעתו. הוא סרב לעזור בדגירה על הביצה ולכן אילץ את זוגתו לנטוש אותה כדי לחפש מזון.
כאשר עובדי גן החיות גילו זאת הן החליטו להעביר את הביצה של הזוג ההטרוסקסואלי הכושל לזוג הגאה. קרמיט וג'מבס דגרו עליה וגידלו את הצאצא.
מקרה זה הוא לא התיאור הראשון של זוגיות פינגווינית גאה בגני חיות. אחד הזוגות היותר מפורסמים הוא שני זכרים מהמין "פינגווין רצועת הסנטר" (Pygoscelis antarcticus) שחיו בגן החיות בסנטרל פארק בניו-יורק. בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת הבחינו אנשי גן החיות כי הזכרים, סילו ורוי, מחזרים זה אחרי זה. הם שרו אחד לשני, קדו זה לזה, ושחו והסתובבו יחדיו.
במהרה הם גם הקימו קן משותף ודגרו בו על אבן שהביאו לתוכו לאחר שלא הצליחו לגנוב ביצה מאחד מזוגות הפינגווינים האחרים. לבסוף צוות גן החיות הביא לזוג הגאה את אחת הביצים המופרות מקן של זוג פינגווינים אחר שמעולם לא הצליח לטפל בהצלחה בשתי ביצים. סילו ורוי דגרו על הביצה לסירוגין וטיפלו באפרוחית שבקעה ממנה, וזכתה לשם טנגו. לימים טנגו גדלה ופיתחה זוגיות גאה משל עצמה עם פינגווינית אחרת.
זוג הפינגווינים נפרדו לאחר שש שנים של זוגיות גאה. במאי 2004 פינגווינים אלימים גרשו אותם מהקן והם התרחקו זה מזה. בעונת החיזור הבאה, ב-2005, סילו מצא לעצמו שותפה חדשה, נקבה בשם סקראפי, ורוי הצטרף לקבוצה של זכרים בודדים. באותה שנה יצא לאור בארצות הברית ספר הילדים "שלושה לטנגו" שמספר את סיפורו של הזוג הגאה. הספר תורגם לעברית.
גם בספארי בישראל אפשר למצוא זוג פינגווינים מאותו המין – נקבות פינגווין אפריקני החיות יחדיו כבר 6 שנים. סוקי – הקרויה על שם הדמות הראשית בסדרת הטלוויזיה "דם אמיתי" – וצ'ופצ'יקוני, התחילו את הקשר ביניהן בגיל צעיר יחסית לפינגווין אפריקני, כשהיו בנות שנתיים וחצי ולא ארבע שנים. הן מסתובבות יחדיו, מטפחות זו את זו, ומחזרות אחת אחר השנייה. הן אפילו טיפלו בביצים שהטילה צ'ופצ'יקוני, אך הביצים לא היו פוריות ובינתיים הזוג לא זכה לגדל צאצאים.
יחסים חד מיניים של פינגווינים אינם מתקיימים רק בגני חיות. כבר ב-1912 הבחין ג'ורג' מאריי לוויק, חוקר אנטארקטיקה שהיה חלק מצוותו של רוברט פלקון סקוט, במה שהגדיר כ"התנהגות המושחתת של זכרים חוליגנים" בין זכרים של פינגווין אדלי. הוא היה כה מזועזע, ולכן השמיט את כל מה שנוגע למיניות החריגה של העופות מהפרסום של ממצאיו מהמשלחת לקוטב הדרומי. על המיניות כתב ביוונית, רק לקומץ מומחים נבחרים, ותצפיותיו נשכחו. כתביו נמצאו ונחשפו כמאה שנים לאחר המשלחת ופורסמו ב-2012 בכתב העת Polar Record.
מאחר ששמצאיו של לוויק נגנזו לקח לחוקרים כמעט חמישים שנה אחרי תצפיותיו עד גילו שוב, בנפרד, את מעלליהם של הפינגווינים האדלים. ופינגווינים אלה אינם היחידים שמקיימים יחסים חד מיניים ולעתים יוצרים זוגיות גאה בטבע. גם הפינגווין המלכותי ואחרים יודעים ליהנות ממגוון האפשרויות שמציע הטבע. וכך גם בעלי חיים רבים אחרים, שמציגים מודלים שונים ומגוונים למשפחתיוּת ומיניוּת מכל קצוות הקשת.
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
