"שמי צור רפאל, בן 29, ואני מכור נקי"
צור רפאל, סבל מהתמכרות מגיל 11, הידרדר לפשע, נכלא ואף הקים ארגון פשיעה. בנקודה הנמוכה ביותר הוא התעורר, התפכח והקים את מפעל חייו עמותת "מכורים לחיים". הערב (ב') הוא מקיים ערב התרמה בהשתתפות איה כורם, אפרת גוש, ריקי גל, לאה שבת וירדנה ארזי, בשאיפה להקים בית שיסייע לנשים מכורות להיגמל
שמי צור רפאל, בן 29 ואני מכור נקי. "מכור נקי" משמעו שההתמכרות היא תמיד חלק מחיי אבל היא לא מנהלת אותי יותר. אני היום מי שאני בגלל ההתמכרות, בגלל סיפור חיי. ההתמכרות היא גם זו שהובילה אותי להקים את עמותת "מכורים לחיים". אבל לא נקדים את המאוחר.
גדלתי בישוב דולב, ישוב דתי לאומי. בגן, כבר לפני 25 שנה, אובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז ו- ADHD וקיבלתי ריטלין, שבהמשך כבר עשיתי בו שימוש כסם לכל דבר. כשעליתי לכיתה א' לא הסתדרתי במסגרת החינוכית שבמקום מגוריי מאחר ולא ידעו איך להתמודד עם הפרעות הקשב שלי. לא היתה לי תמיכה במערכת החינוך ומהר מאד הפתרון של בית הספר היה במקום להתמודד איתי, לסלק אותי על רקע של הפרעות התנהגות.
ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר לחינוך מיוחד, שהיה רחוק מאד ממקום מגוריי אליו הייתי צריך לנסוע כל יום עם הסעה מה שהקשה עלי מאד כילד קטן. בבית הספר הזה למדו ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים הסובלים ממצוקה והפרעות התנהגות, כאלה שנפלטו ממערכת החינוך ושם נחשפתי לראשונה לשפה עבריינית ולהתנהגות אלימה. זאת למרות הצוות המסור של בית הספר שהיה קשוב לצרכים שלי, לבעיות שלי. שם לראשונה הרגשתי שייך.
אולם לצערי, השפה שסיגלתי לעצמי, ההתנהגות שלי באותם ימים, גם כילד קטן, הרחיקה אותי מהחברה במקום מגוריי. אני אפילו זוכר יום אחד שהיה טיול של תנועת הנוער בישוב ועליתי על האוטובוס כמו כולם ואז אמרו לי שאני לא יכול לבוא לטיול.
פשוט הלכתי ושרפתי להם את הסניף
הבושה והפגיעה היתה כל כך עמוקה ולא ידעתי להביע את עצמי במילים, גם לא היה לי למי, אז פשוט הלכתי ושרפתי להם את הסניף. כך התמודדתי עם הדברים. ההתנהגות כמובן החריפה ולאחר שסיימתי בית ספר יסודי, ההורים שלי שלחו אותי ללמוד בישיבה תיכונית ואחרי חודשיים הוציאו אותי מהכיתה.
התגובה שלי היתה לשבור את כל החלונות בבית הספר. נעלתי את עצמי בשירותים במשך תשע שעות בלי לאכול ולשתות, בהן רק בכיתי והרגשתי בדידות נוראית. תחושה שאף אחד לא מחפש אותי.
רק בעשר בלילה הגיעו שוטרים ועובדת סוציאלית ששכנעו אותי לחזור הביתה. אחרי הסיפור הזה לא הייתה שום מסגרת עבורי ופשוט הסתובבתי ברחוב, משועמם, מחפש תעסוקה, רק לטפל בחיות עזובות, כי בעלי חיים תמיד היו המפלט שלי.
בגיל 11 גיליתי את האלכוהול. הייתי גונב מהבית כל דבר שאפשר לשתות וככה הייתי מעביר את הזמן. האהבה לחיות התעצמה, היה לי סוס עזוב שטיפלתי בו והתנדבתי לעבוד בחוות סוסים באזור המגורים שלי.
התחברתי מאוד לבעלת החווה, שמרתי על הילדים שלה, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, אבל עדיין הייתי שותה אלכוהול ומשתמש בריטלין. הכל נגמר אחרי שנתיים שהגיעה קצינת ביקור סדיר לחווה והחליטה שאני חייב ללמוד ונשלחתי לפנימיה בצפון. הרגשתי שקורעים אותי מהחווה, הסוסים ומהמשפחה שלי.
אז גם גיליתי את הסמים
אחרי שלושה חודשים בהם הייתי בפנימייה, הבנתי מההורים שלי שהאישה מחוות הסוסים נהרגה בתאונה, לקחתי את זה מאוד מאוד קשה, במיוחד כשהבנתי שהיא בעצם התאבדה והם הסתירו זאת ממני. לפנימייה כבר לא חזרתי כי הרגשתי שנטשתי אותה כשהלכתי ללמוד ובגלל זה היא התאבדה.
עברתי לירושלים, חזרתי לרחוב, ישנתי על גגות ובמרתפים אכלתי שאריות אוכל שמצאתי ברחוב. התחברתי לילדי רחוב אחרים ומפה הדרך לפשע היתה קצרה מאוד, אז גם גיליתי את הסמים. הפשע מימן את ההתמכרות שלי ונכנסתי למעגל שלא היה אפשר לצאת ממנו.
בגיל 19 נכנסתי לבית סוהר על שוד שבכלל לא ביצעתי, וכך אבד לי האמון שיש צדק בעולם הזה, ושיש לי תקווה לשינוי. בבית סוהר התחזקו הקשרים העבריינים, התחברתי עם ארגוני פשיעה ושהשתחררתי עבדתי בארגון פשיעה במרכז הארץ. כשהייתי בן 20 וקצת כבר היה לי ארגון פשע שלי שהתעסק בהימורים ובסחר בסמים בירושלים.
מהר מאד הסתכסכתי עם ארגונים מקומיים, שוב, משטרה, מעצרים, רציתי לחזור הביתה אבל ההורים שלי כבר לא הסכימו לקבל אותי. קיבלתי צו הרחקה מהבית של ההורים שלי בגלל התנהגות אלימה והבנתי שאני בדרך הרסנית.
ביקשתי עזרה והגעתי למרכז גמילה, אבל לאחר כמה חודשים הושעתי משם בשל הפרת חוקי המקום. לא עזרו התחנונים להישאר לשם וידעתי שמפה הדרך חזרה לפשע ולבית סוהר קצרה מאוד.
כאן לקחתי את ההחלטה ששינתה את חיי והחלטתי לקחת את ההתמכרות שלי ולפתוח בעצמי מקום שיעזור לכל מכור שסובל להתמודד עם עצמו ועם החיים. הרעיון היה להקים בית שישמש מרחב מחייה מוגן ללא גורמי סיכון, ובעצם ייתן לאנשים הזדמנות לעשות שינוי.
אנשים טובים שאכפת להם
בעזרת קצבת הבטחת הכנסה שקיבלתי כשהייתי במרכז גמילה, השכרתי דירה גדולה אליה אנשים הגיעו לשם מפה לאוזן ופשוט עזרתי להם. המקום לא החזיק את עצמו מבחינה כלכלית והבנתי שאני חייב לעבוד.
הייתי קם בארבע בבוקר ועובד בפינוי אשפה לממן את השכירות והאוכל ובשאר היום תפקדתי כמדריך, כמנהל, טבח ואב בית. שינה היתה מותרות. בשלב מסוים הבית היה מלא באנשים והבנתי שחייבים למסד את זה, אספתי סביבי אנשים טובים שאכפת להם וביחד הקמנו את עמותת "מכורים לחיים" בבית שמש.
היום לעמותה יש שני בתים עם 30 מטופלים גברים ו- 14 אנשי צוות המורכבים מעובדים סוציאליים, פסיכיאטר, נרקולוג, מטפלים מקצועיים ועוד. שיעורי ההצלחה שלנו במתן העזרה והתמיכה במטופלים גבוהים משמעותית מכל מרכז גמילה מקביל והרבה מבוגרי התוכנית, עובדים, מכלכלים את עצמם וחזרו למעגל החיים.
לאחרונה אנחנו מקבלים עשרות פניות מנשים שמתמודדות עם התמכרות ולצערי אין להן מענה טיפולי הולם כי מרכזי הגמילה הקיימים הם מעורבים ואלו המופרדים יקרים מאוד. הלב שלי לא מאפשר לי יותר לסרב לפניות שלהן ובימים אלו אנחנו נערכים לקראת הקמת בית שלישי שיועד לנשים בלבד.
לכן, לראשונה מזה חמש שנים בהן העמותה פועלת, אנחנו מרימים ערב התרמה שתקיים היום, יום שני ה- 11 ביוני 2018, בשעה 20:00, באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות.
בערב מרגש וחד פעמי יופיעו על במה אחת איה כורם, אפרת גוש, ריקי גל, לאה שבת ירדנה ארזי ועוד. את האירוע תנחה בהתנדבות השחקנית ומנחת הטלוויזיה, עדן הראל.
כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים יהוו תרומה להקמת הבית לנשים מכורות ומימונו. למידע ורכישת כרטיסים התקשרו לטלפון: 054-3600097.
לפנייה לכתב/ת 
