רק אל תבלבלו לי את הלב. לא עכשיו
הוא מודבק כל כך יפה, אבל הדבק עוד לא יבש. אני צריכה את האחד שיעשה עליו "פו" עד שכל הדבק יתייבש. אני צריכה את האחד שיזכיר לי שהלב שלו הוא הבית שלי. אני צריכה את האחד שיגיד לי "איזה כיף שאת כאן"
"אני לא יכול לתת כרגע את מה שמגיע לך", הוא המשפט האחרון שסדק לי את הלב. לפניו היו כמה ורסיות של "אני לא יודע מה קרה שהתהפך לי ככה פתאום", "אני לא יודע מה אני רוצה" ו-"אני לא סגור על עצמי". המשותף לכולם הוא שכולם בלבלו לי את המוח. אבל זה פחות מטריד אותי. יותר מטריד אותי שהם מבלבלים לי את הלב.
לפני 10 שנים התאהבתי. התאהבתי כמו שלא חשבתי שאפשר. התאהבתי כמו שמתאהבים בסרטים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי את הדבר הזה שמספרים עליו. אני זוכרת שלפעמים הוא היה מגיע הביתה מאוחר מהעבודה, ואני הייתי מחכה לו על הספה. כששמעתי את הצעדים שלו במדרגות הלב שלי היה דופק מהתרגשות. בחיי. הייתי עוצמת עיניים ועושה את עצמי ישנה. לא יודעת למה. חשבתי שזה חמוד. כששמעתי את הדלת של הדירה נפתחת, הלב שלי כמעט יצא מהחזה (זה לא פשוט להעמיד ככה פנים שאת ישנה).
הוא היה סוגר אז את הדלת בשקט-בשקט, כדי לא להעיר אותי, מתקרב אליי ורוכן כדי ללטף לי את השיער. הייתי "מתעוררת", ובקול מתפנק מ"שינה עמוקה" אומרת לו "איזה כיף לי שחזרת", והוא היה מחזיר לי בלחש "איזה כיף לי שאת כאן". ואז הוא היה מושיט אליי את ידיו הגדולות, ואני הייתי מתרפקת בתוך החיבוק האינסופי שלו, שואפת את ריח הגוף והאפטרשייב הממכר שלו, ולא צריכה יותר כלום. הציניות שניהלה אותי עד אז בחיים התחלפה בתמימות שרק אהבה כל כך גדולה יודעת לייצר. הייתי בטוחה באותם רגעים שאני הבחורה הכי בת מזל בעולם.
ואז, לפני ארבע שנים, נשבר לי הלב. ישבתי בדירה אחרת, על אותה הספה, וחיכיתי לו שיחזור מהעבודה. שמעתי את הצעדים שלו במדרגות והלב שלי דפק מהתרגשות. רק שהפעם הייתה זו התרגשות אחרת. הפעם כבר לא עצמתי עיניים ולא עשיתי את עצמי ישנה. אחרי שש שנים ביחד, זה כבר לא היה כזה חמוד. כששמעתי את הדלת של הדירה נפתחת, הלב שלי כמעט יצא מהחזה. אבל הפעם זה קרה מסיבה אחרת. הוא סגר את הדלת בשקט, לקח כיסא והתיישב מולי במרחק בטוח. ואז, במקום להגיד לי "איזה כיף לי שאת כאן", דיברנו על איך היה היום שלו. ושלי. ואני ידעתי שזה מתקרב. אני כבר ידעתי שהוא החליט.
הוא לא הושיט ידיים והן כבר לא נראו לי כאלה גדולות. לא נותר עוד זכר של חיבוק להתרפק עליו, והוא לא היה קרוב מספיק כדי שאוכל להריח עוד פעם אחת את הגוף הזה, שהיה צמוד אליי כל לילה בתקופה שהייתה כל מה שהצלחתי לזכור, כאילו לא היו לי חיים לפניה. ואז הוא אמר לי שזהו. ואומנם ציפיתי לכך, אבל גם הציפייה והידיעה לא הפכו את זה לקל יותר. אחרי שש שנים הרגשתי איך ברגע אחד התמימות מפנה מקום לציניות הוותיקה והישנה. כשיצאתי משם, ידעתי שהלב שלי יכאב עוד תקופה ארוכה. המוח הבין הכול, אבל הלב סירב לעכל את העובדה שהוא בחר לעקור אותי החוצה מהחיים שלו, הבן אדם הזה שכל כך אהבתי. זה שלא הייתי צריכה כלום חוץ מאת האהבה שלו - בחר לחיות בלעדיי.
ארבע שנים מפרידות בין אז לעכשיו
ארבע שנים של קליפות מפרידות בין אז לעכשיו. ארבע שנים שבהן לא הצלחתי להשתחרר מהפחד. ככל שהאהבה גדולה יותר, הנפילה כואבת יותר. הכאב ההוא שהרגשתי - לא יכולתי לשאת את המחשבה לחוות אותו שוב. פעם בכמה זמן היה איזה מישהו שהצליח למצוא את דרכו לאיזה חדרון קטן בלב שלי, להישאר שם יותר מרגע ולקלף קצת את השכבות. עם השנים זה הלך ונהיה קל יותר. הזמן עבר, הכאב שכח, ואיכשהו, לאט-לאט, הלב נפתח ועשה קולות שהוא מחלים. ארבע שנים אחרי והגוף מרגיש מוכן, והלב מסכים לקבל, בלי ציניות.
ואז, כשהחלטתי להאמין, נכנס לחיי "אני לא סגור על עצמי", "אני לא יודע מה קרה שהתהפך לי ככה פתאום", ו-"אני לא יכול לתת כרגע את מה שמגיע לך", שהזכירו לי היטב את כל מה שביקשתי לשכוח. איפה הדבר ההוא שהרגשתי אז, שהסעיר לי את הדם, הרעיד לי את המחשבה וחימם לי את הגוף? הדבר ההוא שגרם לי לראות את הכול כשולי כי לידו הכול נראה חיוור. הדבר ההוא שהייתי בטוחה שאיתו אני אנצח את העולם ואת כל הפחדים שלי. הדבר ההוא שהיה גורם לבחורה מחושבת כמוני לגור באוהל במדבר ולהרגיש בתוך ארמון, כי הידיים שלו הרגישו כמו קירות מוגנים מזהב.
הדבר ההוא? אני מתחילה לשכוח איך הוא מרגיש בגלל "אני לא יודע מה אני רוצה" ו-"אני לא סגור על עצמי". אני מתחילה לפקפק בקיומו בגלל "אני לא יכול לתת כרגע את מה שמגיע לך". וזה מפחיד אותי. אז תעשו לי טובה, אני מבקשת ממש יפה. אל תבלבלו לי את הלב. לא עכשיו. הוא מודבק כל כך יפה. אבל הדבק עוד לא יבש, והקליפות נדבקות חזרה בקלות. אני צריכה את האחד שיעשה עליו "פו" עד שכל הדבק יתייבש. אני צריכה את האחד שיזכיר לי שהלב שלו הוא הבית שלי.
השקת האלבום הרשמית של דורין דנאי תיערך ב-27 ביוני בשעה 20:00 ב'בר גיורא' החדש (בלונדון מיניסטור ת"א). לכרטיסים לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
