.jpg)
מה עשיתי לא בסדר?
כנראה שכלום, אבל בטבע שלנו לפחד מכל דבר. פחד זה רגש בריא שמנהל אותנו כדי שנשמור על עצמנו ונהיה מוגנות, אבל בדרך כלל הוא עושה הפוך על הפוך וגורם לנו להרגיש חלשות. אי אפשר, ולא רצוי, לסלק אותו מהחיים שלנו, אבל אפשר לאזן אותו עם התוספת "הכל בסדר"
בכל פעם שהטלפון מצלצל ומישהו רם-דרג מבקש לדבר איתי, המחשבה הראשונה שעולה לי, תמיד, ללא יוצא מן הכלל, היא: "מה עשיתי לא בסדר?" לכאורה, אין סיבה הגיונית שאחשוב ככה, אבל המוח שלי מיד מחפש סיבות מנומקות בגינן רוצים לפטר אותי, לבטל פגישה, להיפרד ולהשאיר אותי עם הלשון בחוץ.
אני לא זוכרת אפילו מקרה אחד שבו קרה משהו מכל התרחישים האלה, ובכל זאת המוח ממשיך להנמיך ציפיות, כמו משדר לי: תצפי לגרוע מכל כדי להתנחם. דווקא ברגעים בהם הייתי הכי שאננה חטפתי זרנוק של מים קפואים: כשהייתי בטוחה שאני עומדת לקבל חוזה קיבלתי מכתב פיטורים, כשהייתי בטוחה שאני בזוגיות מאושרת הבנזוג נפרד ממני בוואטצפ, כשישנתי במצפה הימים קיבלתי טלפון מהילדה שהיא במיון. ככה החיים, הפוכים ממה שאנחנו מצפים, מלאים באי ודאות ומפתיעים.
יש אנשים שעונים לטלפון בידיעה שזהו, מישהו מת, כנראה באופן טרגי, ועכשיו הולכים להודיע להם את הבשורה. מעט מאוד אנשים עונים לטלפון בציפיה שזו תהיה אראלה מפעל הפיס, וכמו שזה נראה, אם אראלה תתקשר אליי, מיד אשאל מה עשיתי לא בסדר? בטח לא מילאתי את הטופס כראוי. בטח זו טעות במספר. בטח עובדים עליי.
הטבע הנשי מלמד אותנו להתנצל כשלא צריך
אני מתארת לעצמי שהמחשבה הטורדנית היא שריד קדמוני, אולי מתקופת הילדות, אפילו מהינקות, כשההורים צעקו עליי שאני צווחת בלילות ולא נותנת להם לישון, או משהו כזה. לכי תזכרי מה קרה כשהיית בת חודשיים ונטבע לך באמיגדלה של המוח, אותו חלק שאחראי לתחושות הפחד.
יש שיטות להתערב בזיכרון הזה ולעצב אותו מחדש, אני בעצמי עושה את זה כמטפלת בתת המודע במצבים של אובדן מכל הסוגים, ועדיין אני תמיד נפעמת איך תחושות שליליות שחווינו מנהלות אותנו גם כשאנחנו בעצמנו הורים לילדים גדולים.
כמעט כל אשה שבעלה בגד בה או עזב אותה, שואלת מה היא עשתה לא בסדר, איפה טעתה, אולי אם הייתה עושה ככה ולא אחרת זה לא היה קורה. כמעט ואין אחת שאומרת לא טעיתי, הייתי ממש בסדר, הוא זה שאחראי באופן בלעדי על המעשים שלו. אולי הטבע הנשי מלמד אותנו להתנצל איפה לא צריך, לרצות את כולם בתירוצים, למצוא בעצמנו פגמים שיוכיחו לנו שיש סיבה ותכלית למעשה שנעשה.
זוגיות היא טנגו והצעדים משולבים אחד בשני, אבל לפעמים כשמישהו דורך לך על הרגל זה לא בגלל שהצעד שלך היה שגוי, אלא כי הוא מעד או עשה לך דווקא או שהוא לא יודע לרקוד בשניים. למצוא פגמים ולהלקות את עצמנו זה הכי קל, כי יותר "פשוט" להתעמת עם עצמנו מאשר עם האחר. אנחנו כבר רגילות לכעוס על עצמנו, לדבר לעצמנו לא יפה, להעליב את עצמנו. "איזו טיפשה הייתי", "אני שמנה", "אני לא טובה בזה", "לא מגיע לי".... שאני אמשיך? לא בא לי.
בתחילת השבוע הוזמנתי לפתוח את חגיגות שבוע הספר בראשון לציון, בהרצאה חינמית לקהל הרחב. עשר דקות לפני שהייתי אמורה להתחיל, הקהל הרחב כלל עשרה אנשים, שאחד מהם ניסה להבין מה הוא עושה בהרצאה שנקראת "אני מלכה".
כמו תמיד לפני הרצאה הייתי בטוחה שאף אחד לא יגיע. גם זו שהזמינה אותי התחילה לפחד. בדקה לשמונה האולם החל להתמלא, בשמונה ועשרה היו 70 איש ולא נותר כיסא פנוי. בתום ההרצאה ניגש הגבר שלא הבין איך נקלע לסיטואציה וביקש את המצגת.
פחד זה רגש בריא שמנהל אותנו כדי שנשמור על עצמנו ונהיה מוגנות, אבל בדרך כלל הוא עושה הפוך על הפוך וגורם לנו להרגיש חלשות. אי אפשר, ולא רצוי, לסלק אותו מהחיים שלנו, אבל אפשר לאזן אותו עם התוספת "הכל בסדר".
במצב כזה, גם אם דברים לא ממש בסדר (העולם הוא סוכריות טופי, לפעמים מתוק ולפעמים יש סוכריה שמוציאה לך סתימה או עין), המוח מקבל תשדורת שהכל בסדר ומתחיל למצוא משאבים שיעזרו בהתמודדות. אגב, "הכל בסדר" בלשון הווה שונה לגמרי מ"יהיה בסדר", שמשדר למוח שעכשיו לא משהו ויהיה בסדר מתישהו בעתיד. אנחנו רוצות את המשאבים החיוביים שיחזקו אותנו כאן ועכשיו.
אז בפעם הבאה שבן הזוג שלי יגיד לי "בואי נטייל בחוף הים", שזה כמו "אנחנו צריכים לדבר", אני אגיד לעצמי: "מה כבר עשיתי לא בסדר? הכל בסדר!" כי באמת, לפעמים טיול בחוף הים הוא רק הזמנה לראות את השקיעה על כוס יין.
סוף שבוע נעים, טודו בום.
גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
