אין אירוע גדול מזה / ג'ורדי קרויף על המונדיאל
מאמן מכבי תל אביב בעבר בטור פרשנות מיוחד ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet: ספרד יכולה ללכת עד הסוף, צרפת לא תניף את הגביע ולאיזה נבחרות שקטות כדאי לשים לב במיוחד
מונדיאל הוא זמן כדורגל שונה מכל זמן אחר. מעולם לא שיחקתי במונדיאל. הייתי באליפות אירופה, שזה הכי קרוב שיש, אבל טורניר כזה אינו דומה לכל דבר אחר. במשך חודש שלם הוא מהווה את הבמה הגדולה ביותר, כזו שתקבע גם מי יזכה בתואר השחקן הטוב בעולם. כל אחד מאותם שחקנים גדולים מייצג שני דברים – את המדינה שלו, אבל גם את עצמו, וחשוב לזכור זאת.
טורניר נבחרות גדול הוא ברומטר. כל הקבוצות שולחות עשרות זוגות עיניים, שמסתכלות ומחכות לראות מי יככב ומי יפול. מי חתום אצלם ואפשר למכור בכסף גדול בזכות המונדיאל, ואת מי כדאי לרכוש בעקבותיו. המשחקים הם רולטה שקובעת את עתיד השחקנים, הכל יכול לקרות.
בזמני, ביורו 1996, הייתה בי התעניינות מכל מיני קבוצות. חשבתי על המשחקים כגאווה הולנדית, אבל לא רק. רציתי להוכיח את עצמי, כי ידעתי שיש פה קשר ישיר לעתיד שלי. אם אשחק, אקבל הצעה טובה יותר. בשבילי לייצג את הנבחרת בטורניר גדול היה כבוד וגאווה, אבל גם נלחמתי עבור העתיד. אחרי הטורניר מנצ'סטר יונייטד רכשה אותי מברצלונה.
המונדיאל הנוכחי יהיה גדול יותר בהקשר הזה. יש יותר העברות ואין לאן לברוח – כולם צופים במשחקים. הרבה מונח על הכף. לכל שחקן, גם מי שהיה במעמדים הגדולים ביותר עם הקבוצה שלו, אין אירוע גדול יותר. זה מגיע לשחקנים עוד הרבה לפני מחנה האימונים כיוון שכבר ברגע שהנבחרת העפילה, הרבה לפני בעיטת הפתיחה של הטורניר עצמו ובזמן שאתה נאבק עם הקבוצה על תארים מקומיים, כבר יש בראש חלק שלאורך כל הדרך חושב על המונדיאל.
הכי חשוב: רוח קבוצתית
הדבר המיוחד ביותר היא העובדה שלמדינות הגדולות יש כל כך הרבה שחקנים גדולים וצריך לראות איך דואגים להסדרת האגו בין כולם. אתה מגיע לנבחרת ככוכב, ופתאום יש שחקן בעמדה שלך שטוב ממך ואתה חייב לחשוב אחרת. יש פה הרבה פסיכולוגיה. לכן הפייבוריטיות הן תמיד אלה שיש להן רוח קבוצתית, הרבה מעבר לכישרון עצמו. אלה שיש להן את השחקנים ששואלים מה הם יכולים לעשות עבור הנבחרת ולא מה הנבחרת יכולה לעשות עבורם.
לשחקני על כמו לאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו או ניימאר אין כמובן את הבעיה הזו, אבל בלגיה, למשל, היא נבחרת של שחקני פרמייר־ליג ופתאום אין מקום לכולם. צרפת, נבחרת עם כישרון בלתי נגמר, באותו מצב. תפקיד השחקן משתנה וההרמוניה בין השחקנים קריטית לזכייה. לכן אני חושב שספרד תצליח ברוסיה. יש לה המון שחקנים גדולים בקבוצות ענק ועדיין, בתוך הנבחרת קיימת היררכיה ברורה.
לספרד, שם אני נמצא כרגע, יש משהו כמו תשע עמדות סגורות. קיימת שאלה מי יפתח בקישור, תיאגו או קוקה, וכמובן מי יהיה החלוץ. העובדה שז'ולן לופטגי השאיר בבית את אלברו מוראטה, שהוא "מספר 9" ברור, מראה שהמאמן מחפש גיוון בעמדה וישחק לאו דווקא עם חלוץ קלאסי כמו דייגו קוסטה. לא אופתע אם יאגו אספאס או רודריגו יהיו בהרכב.
הדיעה בספרד היא שהנבחרת לא פייבוריטית ברורה, כלומר נמצאת מעל כולן, אלא אחת מתוך ארבע פייבוריטיות ברמה שווה פלוס־מינוס. הארבע האלה, לטעמי, הן ספרד, ברזיל, גרמניה וארגנטינה – לא צרפת. צריך לחפש את הנבחרות שיש להן מנטליות של ווינרים. ברזיל וגרמניה הן היסטורית כאלה. גם ספרד, בהיסטוריה פחות רחוקה. צרפת, לעומת זאת, פחות. לארגנטינה כמובן יש את מסי, והוא אחד שיכול לשים כל נבחרת בין הפייבוריטיות הברורות.
שימו לב לטובות והשקטות
אם אני צריך לחתוך את הרשימה יותר ולהמר על שתי הנבחרות הכי חזקות, שגם יגיעו לגמר, אבחר בספרד ובברזיל. על ספרד דיברתי ובברזיל יש שילוב של שני דברים – כישרון ותשוקה. שחקנים
מהקבוצות הענקיות ביותר כמו מנצ'סטר סיטי, פריז סן־ז'רמן, ריאל מדריד. ניימאר חזר, ואולי הכי חשוב, יש לה מה להוכיח אחרי אותה שביעייה במונדיאל הקודם. אלה, ספרד וברזיל, השתיים שאני מסמן יותר מאחרות.
מובן שיש נבחרות שיכולות להפתיע. פורטוגל, למשל, תמיד שם עם רונאלדו, ותזכרו מה היה ביורו האחרון: פורטוגל התחילה חלש ובסוף זכתה בתואר. זה חשוב מאוד כיוון שבדרך כלל אלה שפותחות הכי חזק בסוף דווקא נופלות. תנסו לשים לב דווקא לנבחרות הטובות שהן יחסית שקטות בהתחלה, אלה שלא מגיעות לשיא מוקדם מדי.
לגבי הפתעות גדולות עוד יותר, מובן שיכולות להיות כאלה בבתים מסוימים מנבחרות שמגיעות מיבשות שאנחנו פחות עוקבים אחריהן, אבל אני לא חושב שזה יתקדם יותר מכך. בשלבים המאוחרים אנחנו תמיד חוזרים לנבחרות הגדולות, לווינרים, כי בטורניר הכי גדול שיש בדרך כלל זוכים הווינרים הכי גדולים שיש.
לפנייה לכתב/ת 
