משחקים פטריוטיים
בבלגיה מרגישים ביחד לחודש אחד, בברזיל לומדים את ההמנון, בקטלוניה רואים את דגל ספרד ברחובות. המונדיאל יכול לשנות את פני המדינה, לייצר גאווה לאומית ואפילו לעצור מלחמת אזרחים, אבל גם לעורר סכסוכים. כתבה מתוך מוסף המונדיאל של "ידיעות אחרונות" שנשלח היום למנויי העיתון
בלגיה היא מדינה מפולגת. זו לא רק העובדה שיש בה שלוש שפות רשמיות, אלא שהיא מורכבת בעיקר משני עמים שונים. אזור בריסל הוא אמנם מחוז דו־לשוני, אבל שני המחוזות האחרים נבדלים זה מזה. בפלנדריה הצפונית מתגוררים הפלמים, דוברי השפה הדומה להולנדית. בדרום, בוואלוניה, נמצאים דוברי הצרפתית והגרמנית. המערכת הפוליטית במדינה לא יציבה, המחלוקות רבות, ורוב הפלמים אף תומכים בהיפרדות מהוואלונים. כשכל כך מעט מחבר את הבלגים, איך הם עדיין נשארים ביחד? כאן הכדורגל נכנס לתמונה.
בפורטל החדשות "בריסל אקספרס" נערך בשנה שעברה משאל שבמרכזו עמדה הסוגייה: "מתי אתם מרגישים קרבה לצד השני של בלגיה?". במקום הראשון, ברוב קולות, זכו משחקיה של נבחרת הכדורגל. ברור שיש סיבות נוספות (היסטוריה משותפת, אינטרסים כלכליים ועוד) שמונעות מבלגיה להתפלג, אבל האזרחים עצמם טוענים כי הגורם המאחד ביותר במדינה המסוכסכת שלהם הוא "השדים האדומים", כשהם משחקים במונדיאל.
"לחודש אחד יש פה הרגשה מוזרה, יוצאת דופן, של חיבור לאומי", מספר עיתונאי "ניוזבלאד" גיים מאאבה. "אנחנו מרגישים בלגים רק לחודש אחד. לפני המונדיאל אנחנו פלמים או ואלונים. כך יהיה גם בבחירות שייערכו בסתיו, לא יהיה דבר כזה 'בלגים', אבל התוצאות של הנבחרת במונדיאל ברוסיה בהחלט ישפיעו עלינו. אם היא תודח מוקדם, בשמינית או ברבע הגמר, נחזור למצב הרגיל אחרי עלייה קלה של 'בלגייליזם'. אבל אם נזכה בגביע, זה יהיה סיפור אחר לגמרי. כל המדינה יכולה להשתנות".
במובן הזה, הנבחרת הבלגית היא מיקרו־קוסמוס של המדינה, כי השחקנים מגיעים ממקומות שונים. תיבו קורטואה פלמי, אדן הזאר ואלוני, רומלו לוקאקו הוא בכלל בן למשפחה קונגולזית. כבר שנים שהנבחרת סובלת מבעיות פנימיות הנובעות מהמתיחות הפוליטית במדינה, ובטורנירי עבר זה פגע בה מקצועית. להצלחה על המגרש יש נטייה להעלים בעיות כאלו. או שאולי מדובר בביצה ותרנגולת: כששחקנים שונים כל כך מצליחים לשים בצד את הפערים לטובת שיתוף פעולה קבוצתי, ההישגים כבר יבואו בעצמם. "רובנו משחקים יחד כבר עשור", אומר הבלם וינסנט קומפאני, "זה מה שמאחד אותנו היום".
המקרה הבלגי הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו כדורגל, ובעיקר המונדיאל, משפיע על מדינות. זו לא תופעה חדשה: כבר כמה עשורים שגביע העולם הופך לחגיגת לאומיות ופטריוטיות, זירת קרב שבה אפשר להראות עוצמה מבלי להיכנס לעימותים צבאיים. משחקים כמו הולנד-גרמניה או אנגליה-ארגנטינה הפכו להרבה יותר מכדורגל בגלל היחסים הפוליטיים בין המדינות. המצב כיום אולי אינו קיצוני כל כך – העולם הגלובלי מפיל ומטשטש גבולות בין מדינות ויבשות (במיוחד באיחוד האירופי) – אבל חודש המונדיאל הוא עדיין הזמן שבו זהות לאומית וגאווה של אומה יכולות לשגשג, גם אם לתקופה מוגבלת, כמו בבלגיה.
תחשבו מה עשתה נטע ברזילי למורל הישראלי עם הזכייה באירוויזיון, ותכפילו את זה עשרות מונים עם הצלחה על הבמה הספורטיבית הכי גדולה בעולם. למשך שבועיים, שלושה, אפילו חודש שלם עבור הנבחרות המצליחות, צבעי הלאום זורמים בעורקים, מלאי גאווה שיתופית מתפרצת. כבר אין באיירן מינכן מול דורטמונד, ארסנל נגד טוטנהאם – אתה יכול להתאחד ספורטיבית עם כל מי שלידך. כפי שאמר בחודש שעבר האוהד הפורטוגלי ז'וזה פאביי לעיתון "רקורד": "יש שכנים שאני בקושי יכול לדבר איתם בזמן עונת הכדורגל. אחד ספורטינג, השני בנפיקה. פעם בכמה שנים אנחנו מתאחדים, הופכים לאותו דבר. אנחנו פורטוגלים".
עולים על מדים
מחקרים רבים מראים, למשל, שאצל תושבי מדינות שעולות לטורניר יש עלייה ברורה במדד האושר, בעוד הירידה החדה ביותר נרשמת במדינות שבהן הנבחרת נכשלה בהעפלה ברגע האחרון. זה כמובן לא רק עניין של גאווה ספורטיבית. ההשלכות הישירות של המונדיאל על הנעשה במדינות השונות מתבטאות במגוון נושאים: כלכליים, חברתיים, תרבותיים. אבל מעל לכולם, האפקט המיידי והחזק ביותר שלו הוא על הלאומיות.
"העולם השתנה, אבל המונדיאל נותר גם היום מחזה ענק שבו אומה מצהירה על זהותה", קובע קאוסיק בנדיופדאי, עורך כתב העת "כדורגל וחברה". "הוא מביא ללידת גיבורים לאומיים, כאלה שלא רק מייצגים את הזהות הלאומית על הבמה העולמית, אלא מספקים גאווה לכלל תרבות המדינה".
עשרות שנים שבגרמניה, בגלל זוועות העבר, לא נהגו לנופף בסמלים לאומיים. הסיפור השתנה עם אירוח מונדיאל 2006, אז חזרה הגאווה הלאומית בצורה מוחצנת. והנה, לקראת המונדיאל ברוסיה נמכרו בגרמניה יותר דגלים עם צבעי המדינה מאשר לקראת כל חג אחר בהיסטוריה של המדינה.
סמלים לאומיים, כאלה שיש אנשים שלפעמים נמנעים מלהציג אותם במכוון (בעקבות ביקורת על התנהלות מדינתם), קמים לתחייה לחודש אחד. חברות כמו נייקי או אדידס, למשל, משקיעות בתכנון חולצות הנבחרות חודשים ארוכים, הרבה יותר מאשר בהלבשה של מועדונים. זה עניין רגיש, כי חולצה היא לא תמיד רק חולצה. לפעמים היא צריכה לשקף את האופן שבו עם תופס את עצמו.
"הזהות של הנבחרת צריכה לזהור מהחולצה", אמר ל־CNN ג'ון דוולין, מומחה למדי כדורגל שגם כתב ספר בנושא. "המדים צריכים להכיר במסורת ובמורשת של המדינה תוך התאמה לאופנה הנוכחית".
לא חסרות דוגמאות נוספות. למשל, איפה עוד אפשר לראות שווייצרים חובשים כובעים בצורה של חריץ גבינה משולש על הראש? רק במונדיאל. מקסיקנים לא באמת מסתובבים עם סומבררו בחיי היום־יום שלהם, למעט במונדיאל. בברזיל, משפט החיפוש המוביל בגוגל ביום הפתיחה של הגביע העולמי שאותו אירחה לפני ארבע שנים היה "מהן המילים של ההמנון" (אפשר להבין אותם, הוא באמת נורא ארוך).
מובן שזה יכול להיות גם עניין הרבה יותר רציני מקישוטים מגוחכים על הראש. אחרי שספרד זכתה במונדיאל 2010 נכתב בעיתון "אל פאיס" כי "מאז מלחמת האזרחים לא היו כל כך הרבה דגלים ברחובות", אף שביום שלפני הגמר יצאו לא פחות ממיליון קטלאנים לרחובות ברצלונה במחאה על ניסיונו של השלטון המרכזי לחסל את שאיפתה של קטלוניה לעצמאות. ספרד הגיעה לטורניר ההוא מרוסקת, עם בעיות כלכליות ועימותים פנימיים. אחרי שאנדרס אינייסטה הביא לה את הגביע, היא יצאה ממנו עם תחושה אחרת לגמרי.
"בספרד יש לנו בעיה של זהות לאומית", אומרת קרולינה אבלאן, כתבת ערוץ הטלוויזיה "קוואטרו". "במקומות שונים במדינה, בחבל הבאסקים ובקטלוניה יותר מהכל, קשה מאוד לראות סממנים ספרדיים לאומיים, אבל במונדיאל יש יותר דגלי ספרד וחולצות ספרד מתמיד, גם בבילבאו ובברצלונה". מה יקרה בחודש הקרוב? זו שאלה מעניינת, ודאי אחרי שקטלוניה הכריזה על עצמאות, דבר שגרם למהומה עצומה בספרד.
אגב, ניתוחי נתוני הרייטינג מראים שאין הבדל במספר הצופים במשחקים במדריד או בברצלונה. לקראת המונדיאל הנוכחי הצהירו שליש מהתושבים בחבל הבאסקים שבכוונתם לשנות את הרגלי החיים שלהם – שעות העבודה, בילויים עם משפחה וחברים – באופן משמעותי ודרמטי במהלך החודש הקרוב. מדובר בשיעורים דומים לאזורים התומכים בשלטון המרכזי במדריד.
בעקבות משאל העם הקטלאני שהוביל לבחירה בעצמאות הפך ג'רארד פיקה, בלם ברצלונה, לדמות מעוררת מחלוקת. אחרי שנצפה מצביע במשאל ודיבר על הנושא (מה שלא עשו חבריו לקבוצה), הוא זכה לשריקות בוז במשחק הנבחרת מול אלבניה באליקנטה באוקטובר האחרון. "זה היה חד-פעמי", קובע פרננדו אורטיס, חבר חוג האוהדים הרשמי של נבחרת ספרד. "כשפיקה מגיע לאימון של הנבחרת הוא לא לובש יותר את המדים של בארסה, אלא של לה־רוחה".
ד"ר אור לונטל, דיקן הסטודנטים וחוקר ספורט במכללת "אוהלו" בקצרין, חקר רבות את נושא הזהות בספורט. "בזמן תחרויות בינלאומיות יש התפרצות פטריוטית ואחדות של אוהדי נבחרות", הוא מסביר. "פטריוטיות שאינה שונה בהרבה מהתמיכה הציבורית והפוליטית בממשלות בעת מלחמה". כן, כפי שאנחנו רגילים למשפט כמו "זה הזמן להיות ביחד" בעתות משבר, כך גם במונדיאל. השאלה מה קורה כשהוא מסתיים.
"בני האדם עוסקים כל הזמן בהבניה של זהות עצמית, קהילתית ולאומית באמצעות יצירת הפרדה בין 'אנחנו' ו'הם'", אומר ד"ר לונטל. "בספרד של תחילת המאה ה־20, קבוצות הכדורגל ששרדו היו רק אלו שהייתה להן 'יריבה נצחית', כי ליריבה כזאת יש תפקיד חשוב ביצירת זהות ייחודית מקומית.
"בניית הזהות דורשת שימוש בעיקר בטקסים ובסמלים, ונבחרות לאומיות, שטעונות בסמלים כמו צבעים, שירי עידוד והמנון, משרתות את הצורך הזה באופן מושלם. טבעי שנראה חיזוק לאומיות במונדיאל, אבל אחרי חודש של משחקים הצורך הטבעי ביצירת קבוצות לא חולף, ואזרחי כל מדינה חוזרים למחלוקות הפנימיות באוכלוסייה. בהקשר הזה ההשתתפות במונדיאל היא רק הסחת דעת זמנית".
ועדיין, ישנם מקרים שבהם ההשפעה משמעותית ומרחיקת לכת יותר. כולם מכירים את סיפור מלחמת הכדורגל בין הונדורס לאל־סלבדור, אבל אפשר גם לסיים מלחמות בעקבות מונדיאל. תשאלו את דידייה דרוגבה.
חוף השנהב הייתה נתונה במלחמת אזרחים עקובה מדם שפרצה בצפון המדינה ב־2002. שלוש שנים מאוחר יותר הגיעה נבחרת הפילים לסודאן, למשחק שבו ניצחון יעניק לה כרטיס היסטורי למונדיאל. עם הניצחון, והעלייה, לקח דרוגבה מיקרופון וביקש מכולם לסיים את המלחמה. בעקבות פנייתו הנרגשת הסכימו תחילה הצדדים על הפסקת אש בזמן המונדיאל. כן, הפסקת אש אמיתית למשך חודש, שחסכה חיי אדם, בזכות הכדורגל. מאוחר יותר הוחלט שהנבחרת גם תצא למשחק בצפון המשוסע. המלחמה נגמרה.
פיצול אישיות
המונדיאל מעורר קונפליקטים נוספים של לאומיות, תולדה של תהליך הגלובליזציה ותנועת ההגירה המואצת שעוברים על העולם. בני אדם בכל רחבי הגלובוס שואלים את עצמם עם מה הם מזדהים: עם המקום שבו הם חיים, או אפילו נולדו, או עם המוצא האתני שלהם.
קחו למשל את נבחרת מרוקו וכמה מהשחקנים הבולטים שלה. פייסל פאג'ר נולד בצרפת, נורדין אמרבאט בהולנד, מהדי קרסלה בבלגיה, אשרף חכימי בספרד. כולם בנים להורים ממוצא מרוקאי, כולם מייצגים את מרוקו – אבל חיים בספרד. אדם נולד במקום אחד, חי במקום אחר, והמוצא שלו בכלל ממקום שלישי. זו תמצית הגלובליזציה. אבל איך אותו אדם אמור להרגיש: צרפתי כמו מקום הולדתו? ספרדי כמו מקום מגוריו? מרוקאי כמו שורשי משפחתו?
המרוקאים הם הקהילה הזרה הגדולה בספרד, 17 אחוז מהמהגרים במדינה. זה מספר עצום. חכימי, מגן ריאל מדריד ששיחק לא מעט בתחילת העונה בעקבות הבעיה הרפואית של דני קרבחאל, נולד במדריד, חי במדריד, אבל מייצג את מרוקו, שתשחק בשלב הבתים נגד ספרד, הנבחרת שאוהדים רוב חבריו.
"אשרף הוא גאווה לאומית מרוקאית, נקודה", הכריז נורדין נייבט, שחקן העבר של לה קורוניה ונבחרת מרוקו, שעובד כיום בהתאחדות המרוקאית. "כשבמרוקו רואים את חכימי משחק בריאל מדריד זו גאווה שלנו, לא של ספרד".
כשספרד ומרוקו ייפגשו, את מי אמור לאהוד אותו מרוקאי־ספרדי? ברשת ABC שאלו את השאלה הזו, והתשובה הטובה ביותר הגיעה מאחד ממוכרי המזכרות במרכז מדריד. "אני בעד מרוקו, כי זו המסורת המשפחתית שלי וההיסטוריה שלי", אמר. "לפעמים אתה מרגיש כמו נספח, אבל אם מרוקו מנצחת פתאום אתה יכול לחוש שווה, כי הגעת ממקום מצליח. בכל מקרה, גם ניצחון של ספרד מצוין, כי זה מרים את העסקים במדריד".
כדורגל נגד האויב
זה לא נעצר בענייני פנים, אלא יכול להתרחב גם ליחסי החוץ. מחקר חדש ומקיף שפורסם לפני חצי שנה מראה שמדינות המשתתפות במונדיאל הן בעלות סיכוי גבוה יותר, משמעותית, להיות מעורבות בקונפליקטים בינלאומיים במהלכו ואחריו. "הגאווה והתשוקה הלאומית שאנשים חשים כשהמדינה שלהם משתתפת בגביע העולמי מתכתבת עם עליית האגרסיביות של פעולות המדינה", נכתב במחקר שנערך על ידי פרופ' אנדרו ברטולי, שחוקר את יחסי החוץ של ארה"ב.
כשהשווה את הפעולות הבינלאומיות שביצעו מדינות שהשתתפו במונדיאלים קודמים לאלו של מדינות שלא עלו לטורניר, גילה ברטולי כי מספר הצעדים האגרסיביים (פעולות אלימות או מדיניות לעומתית) שנקטו מדינות ששיחקו בגביע העולם היה גבוה יותר ב־40 אחוז. ויותר מכך, כששתי מדינות נפגשות במונדיאל, הסיכוי שלהן להיכנס לעימות מחוץ למגרש (פוליטי, מדיני, צבאי) עולה ב־56 אחוז.
"המדינות המשתתפות הופכות להרבה יותר אגרסיביות עם העלייה למונדיאל ונשארות כאלה עד שנתיים אחריו", קובע ברטולי. "זה בדיוק אותו אפקט שנוצר אחרי שבוחרים למדינה מנהיג בעל עבר צבאי. במדינות שעבורן גביע העולם הוא הכל, השתתפות בתחרות הבינלאומית יכולה להעצים רגשות לאומניים עד לנקודה שבה הן הופכות זרז לקונפליקט".
ברוסיה המארחת בולטת כיום תופעה המכונה "סייבר־לאומנות" – קבוצות שמבצעות באינטרנט תעמולה לטובת הממשל וכן פעולות פוגעניות כלפי מדינות אחרות. התופעה לא החלה ברוסיה, אלא ביפן, שם היא הכי בולטת, והיום יש חשש מעליית כוחות ימניים קיצוניים ביפן באמצעות האינטרנט. המקור לתופעה, לא תאמינו, הוא במונדיאל.
זה התחיל ב־2002, כשיפן אירחה את הטורניר יחד עם דרום־קוריאה. לטענת היפנים (וכך חשב גם כל מי שצפה במשחקים), השותפה שלהם לאירוח זכתה ליחס מועדף מהשופטים ושיחקה באגרסיביות מוגזמת על המגרש. התקשורת הממוסדת ביפן לא התייחסה בהרחבה לנושא, כי לא רצתה לפגוע בתדמית הטורניר, ולכן העם פעל. השיטה: התקפות סייבר על מוסדות קוריאניים. פורויה צונהירה, מומחית בנושא, כתבה: "המקור של מה שאנחנו רואים היום, פעולות סייבר אנטי־קוריאה ואנטי־סין, הוא המונדיאל".
זה כמובן עובד גם בכיוון ההפוך: יריבות פוליטית או היסטוריה עקובה מדם בין שתי מדינות שמתפוצצת בכדורגל. האנגלים מובילים בתחום, אין ספק בכך, ושירי האוהדים שלהם גורמים בכל טורניר להתפרצות רגשות לאומיים של אחרים, ומשם למהומות שהרבה פעמים גולשות לאלימות. כך, למשל, השירים נגד גרמניה: "עשרה מפציצים גרמניים", שהיה שיר פופולרי בבתי ספר במלחמת העולם השנייה ומספר איך נפלו מטוסי הרייך אחד אחרי השני, או קריאת העידוד המפורסמת יותר, אם אפשר לקרוא לה כך, "גביע עולם אחד ושתי מלחמות עולם", המזכירה את ניצחונות העבר של אנגליה (לא שיש לה כיום סיבה להתגאות בנבחרת).
זה היה הסיפור גם ביורו בצרפת לפני שנתיים. האנגלים שרו שירים לאומניים מתריסים כלפי האוהדים הרוסים, פעולה שדירדרה מאוד את המצב והובילה למהומות אלימות במיוחד בין מחנות האוהדים במארסיי. כעת, לקראת הנסיעה לרוסיה, כוחות הביטחון הבריטיים הזהירו את אוהדי אנגליה לא להביא איתם דגלים, דבר שכמובן לא יקרה, וגם לא לשיר בגנות מדיניות החוץ והפנים של רוסיה, בטח לא בכל מה שקשור לנשיא פוטין. "אל תשירו שירים כאלה, כי זה מצביע על חשיבה אימפריאליסטית", קרא מארק רוברטס, ראש המערך המשטרתי לכדורגל במדינה. "אתם בעצם אומרים: 'אנחנו כאן, על האדמה שלכם', וזה יכול להוביל לתגובה עוינת".
התנגשויות פוטנציאליות בין החוליגנים האנגלים לבין הרוסים הן אחד הנושאים שהכי מפחידים את מארגני המונדיאל. יחסי המדינות התערערו בגלל פרשת סרגיי סקריפל, המרגל הרוסי שהורעל בבריטניה. בעקבות המקרה, פוליטיקאים בריטים השתמשו במונדיאל כדי לנגח את רוסיה וקראו לדחות או להעתיק אותו למדינה אחרת.
מגרש הרוסים
לא במקרה הבריטים ניסו לתקוף את רוסיה דווקא דרך עניין אירוח הטורניר. המונדיאל חשוב במיוחד לפוטין ולשלטונות. גם הציבור חושב כך: משאל שנערך ברוסיה גילה כי 77 אחוז מהאזרחים מאמינים שאירוח המונדיאל יתרום משמעותית ליוקרה של המדינה בעולם.
המאמצים האלו מתבטאים במספר זירות, הכל כדי להראות רוסיה אחרת, שונה מהסטיגמות והסטריאוטיפים. עובדי המטרו, למשל, עוברים קורסים מיוחדים באנגלית. כותרת המילון שחולק להם היא "תהיו מנומסים". אחת המורות לאנגלית, יבגניה זברוסקיה, הסבירה כי "אנחנו רוצים להראות לתיירים את רוסיה האמיתית".
"אנחנו רואים, וצפויים עוד לראות לאורך כל המונדיאל, מאמץ ממוקד מצד רוסיה ליצור תדמית לאומית אחידה, כחלק מצורך גיאופוליטי משולש שלה, שאירוח אירועים בינלאומיים יכול לתת לו מענה: שיפור התדמית השלילית, הפגנת תמיכה בשלטון, ושיוך תודעתי חיובי של רוסיה לספורט", מסביר ד"ר לונטל. "כחלק מהמאמץ הזה יהיו ניסיונות להראות תדמית אהדה חיובית, כמו מיצגי עידוד מיוחדים, איפור ואביזרים. לעומת זאת, לא נחזה כנראה בביטויים של החוליגניזם הרוסי".
המארגנים מודאגים לא רק מאלימות פיזית, אלא גם מצדדים שליליים אחרים בחברה, ויעשו הכל כדי לטשטש ולהעלים אותם. גזענות, למשל. במשחק של נבחרת צרפת מול רוסיה נשמעו קריאות גזעניות לעבר פול פוגבה ועוסמאן דמבלה שחומי העור. למזלם של הרוסים, בכלל לא בטוח שהגזענים והחוליגנים ייכנסו למשחקים במונדיאל. לא כי השלטונות ימנעו את זה מהם, אלא כי הם לא יכולים לעמוד במחיר.
"האחדות שרוסיה תנסה לייצר לא תייצג במדויק את המדינה כולה", מסביר ד"ר לונטל. "בגלל מחירי הכרטיסים, הצופים הרוסים יהיו בעיקר תיירי ספורט אמידים, ששמחים לשמש כתפאורה עבור מצלמות הטלוויזיה".
בגלל המדינה המארחת, השליטה האבסולוטית של פוטין והפעולות האחרונות של רוסיה במגרש המשחקים הבינלאומי,
רבים טוענים כי מונדיאל 2018 הוא "אחד מגביעי העולם הפוליטיים בהיסטוריה". המונדיאל תמיד היה, וכך הוא גם היום, אירוע שמשקף פוליטיקה, תרבות, חברה וזהות. הוא מביא לשינוי התחושות הכלליות במדינה, יכול ליצור מתחים או להפיג אותם. כדור ברשת על הבמה הגדולה ביותר הוא הרבה יותר מעלייה לשלב הבא.
לפנייה לכתב/ת 
