אני שונאת שהוא בוחר בפוקר שלו על פניי
ביקשתי שיישאר, כעסתי, אבל כלום לא עזר. הוא חיבק אותי ונישק אותי ואמר כמה הוא אוהב, ובכל זאת הלך. אם אתה כל כך אוהב איך אתה יכול ללכת ולהשאיר אותי ככה? מאז אני לא סולחת לו, מאז אני שונאת את הפוקר הזה אפילו יותר. וגם אותו אני קצת שונאת, על שהשפיל אותי ככה והתעלם מהלב המדמם שלי
בכל יום חמישי הוא הולך לשחק פוקר ובכל יום חמישי אני נשארת לבד, בלעדיו. זה כבר עשר שנים, מאז שהכרנו, שהוא עושה את זה. אני שונאת את הפוקר שלו, והוא יודע את זה. אני שונאת את הפוקר כי הוא תמיד יבחר בו על פניי, כי המשחק הארור הזה תמיד יזכיר לי שאני שנייה. וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי יותר מהכול – זה לא נכון. גם אם יש חג וכולם חוגגים בחוץ, הוא ילך וישאיר אותי לבד. גם אם עובר עליי משהו ואני שוב רוצה להתחבא מהעולם, הוא ייצא לשחק. אפילו אם ההורים שלו, אלו שהוא נושא על כס המלכות, יגיעו לסוף שבוע, אם זה יום חמישי הוא ילך באמצע הלילה וברוב חוצפתו ישאיר אותי איתם לבד.
הכי קשה לי כשהדלת נסגרת. זה מחזיר אותי לעלבון הצורב ההוא, כשיום האהבה נפל במקרה על יום חמישי. שבועיים לפני זה עוד התחלתי לדבר איתו על זה, לשכנע שנעשה משהו, נחגוג את האהבה שלנו, נעורר אותה. יותר מכל זה היה מבחן שערכתי לו בלי שידע. בדקתי אם הוא אוהב אותי מספיק כדי לוותר על הפוקר שלו בשבילי. כשהגיע יום חמישי בבוקר הייתה לי עוד תקווה, חשבתי שהוא יפתיע אותי ויישאר, למרות שאמר שהוא לא מוותר על המפגש עם החברים, חשבתי שהוא לא יאכזב אותי. וכשהערב הגיע העלבון היה כל כך כואב. הוא התארגן ללכת ואני פשוט ישבתי שם ובכיתי.
ביקשתי שיישאר, כעסתי, אבל כלום לא עזר. הוא חיבק אותי ונישק אותי ואמר כמה הוא אוהב, ובכל זאת הלך. אם אתה כל כך אוהב איך אתה יכול ללכת ולהשאיר אותי ככה? מאז אני לא סולחת לו, מאז אני שונאת את הפוקר הזה אפילו יותר. וגם אותו אני קצת שונאת, על שהשפיל אותי ככה והתעלם מהלב המדמם שלי. הוא הלך ואני ישבתי לבד ביום האהבה, והדמעות שרפו לי על הלחיים מרוב עלבון. זה לא שהחג הזה כל כך חשוב לי, רק רציתי לדעת שהוא שם אותי מעל לכל. שהוא יחצה הרים בשבילי, ילחם בדרקונים ויוותר על הפוקר המסריח הזה, על המלך והנסיך והמלכה שכנראה נראית טוב ממני.
כשהתחלנו לצאת הייתי ישנה אצלו הרבה, גרה אצלו אפשר להגיד. באחד מימי החמישי כשהוא התכוון ללכת לפוקר, ממש רציתי שיישאר. הוא הלך בכל זאת, ואני נעלבתי. אחרי שעה בערך הוא חזר, מחזיק חבילות של שוקולד פרה כסוג של מחוות פיוס. "ראיתי שלא רצית שאלך, ראיתי כמה זה חשוב לך", אמר ועשה אותי כל כך מאושרת. מאז אני מחכה לרגע שיחזור ויוכיח לי שוב שאני חשובה לו יותר מהכול.
רוצה לברוח או לפחות לדעת שאני יכולה
אני הכי שונאת את ההכנות לפני. תמיד הוא מתארגן כאילו הוא יוצא לדייט - מתקלח, מתבשם בבושם שאני הכי אוהבת, כולו נרגש באופן מוזר, מצחקק כמו ילדה מאוהבת כשהוא מקבל הודעות מהחברים המעצבנים שלו, מסתכל כל רגע בשעון ומת כבר שתגיע השעה לצאת מהבית. לפני שהכרנו גם אני הייתי יוצאת עם חברות ומבלה בכל יום חמישי. כשהתחלנו להיות בקשר המשכתי לעשות את זה, אבל ככל שהקשר התקדם ציפיתי שכמו כל הזוגות, גם אנחנו נבלה ונצא יחד בימי חמישי, כי מי יוצא בשישי?! ובשבת זה פחות כיף כי למחרת עובדים. זו הייתה מריבה שליוותה אותנו ומיותר לציין שמלבד הפעמים בהם חגגנו ימי הולדת, זה לא קרה.
כשעומר נולד, שוב הקרב על ימי חמישי עמד בינינו. שנינו רצינו לנצל את היום הזה לבילוי ובריחה אבל הוא תמיד השתלט והשאיר אותי לבד עם עומר. "עוד כשרק הכרנו ידעת שבחמישי אני נפגש עם חברים", הוא היה אומר ואני שנאתי אותו על כך. כדי להראות כמה הוא מתחשב בי הוא הציע שאקח בייביסיטר ואצא לבלות, אבל ידע שאין סיכוי שאני משאירה את התינוק שלי עם מישהי זרה. בגדול, פשוט לא היה לו אכפת. לאורך השנים הריב שלנו על ימי חמישי הלך והתעצם.
בסופו של דבר הגענו לסוג של פשרה שהוא הוביל – לו יהיו את ימי חמישי ולי יהיה את שאר השבוע. כלומר, אם שנינו רוצים להיפגש עם חברים ביום שני למשל, הוא יצטרך לוותר ולהישאר בבית כי כל הימים האחרים חוץ מחמישי הם שלי. סידור טוב, כלפי חוץ, אבל מי לעזאזל יוצא בימי שני?! מרוב שהוא כל כך סירב להרפות מהבילוי המפוקפק כבר חשבתי שיש לו מישהי אחרת, שהוא בוגד בי עם דמות בשר ודם ולא עם חבילת קלפים. חקרתי את הנושא לעומק, הייתי עושה לו בדיקות פתע אקראיות, מחטטת, מפתיעה ומה לא – אבל בדבר אחד הייתי יכולה להיות בטוחה: הבחור נאמן לפוקר.
באחת השיחות שלנו הוא ניסה להסביר לי שהמשחק הזה הוא בריחה עבורו. יום חמישי הוא היום היחיד בשבוע שמאפשר לו להתפרק, להיות עם החברים ולהשתטות. להוריד את המשא הכבד הזה של משפחה-זוגיות-ילדים-עבודה ולהיות שוב ילד. הוא היה כל כך פגיע ועייף כשהוא סיפר לי על זה, אבל עדיין כעסתי עליו. הנהנתי וחיבקתי אותו אבל כל מה שעבר לי בראש זה - אני משא?! ממני אתה צריך להתנתק ולברוח?!
אין ספק שהפוקר הזה מזכיר לי עד כמה אני בודדה. גם לי קשה, גם עליי יש אחריות. גם אני רוצה לברוח או לפחות לדעת שאני יכולה. כי כשהוא הולך ונסגרת עליי הדלת מבחוץ, אני נשארת לבד עם הילדים ובעיקר מרגישה כלואה. אני מרגישה מקורקעת בלי היכולת ללכת ולצאת וליהנות. אפילו שלא תמיד יש לי לאן ללכת, אני רק רוצה לדעת שאני יכולה ושיש לי את האפשרות. אני גם רוצה לחיות, גם עליי העולם לפעמים סוגר.
לא ככה דמיינתי את חיי הבוגרים. חשבתי שהאביר על הסוס הלבן שלי יציל אותי מעצמי, ייקח אותי לבילויים לא שגרתיים, יהפוך את החיים שלי למעניינים יותר. שהאהבה שלנו תהיה בוערת וסוערת ואחרת, אבל במקום להחזיק לי את היד ולקפוץ בין הרפתקאות, הוא זה שסוגר עליי את הדלת ושוב משאיר אותי לבד בין ארבעה קירות עם הבדידות ועם מחשבות שאין לי עם מי לחלוק.
אני רוצה לחיות, לטוס, לראות מקומות שאף פעם לא ראיתי, לשתות, לאבד את עצמי, להרגיש, אבל במקום זה אני תקועה מול הטלוויזיה, חיה דרך סדרות שאני הייתי רוצה לכתוב. אני שונאת את הפוקר שלו כי הוא כמו מראה שמוטחת לי בפרצוף בכוח פעם בשבוע, מזכירה לי שאנחנו לא הזוג מהאגדות שחשבתי שאנחנו. מזכירה לי את כל מה שתכננתי להיות ואני לא.
