שחקנים גדולים, הצלחות קטנות
מעניין כיצד ההיסטוריה תזכור סופרסטארים כמו הארדן, אנתוני, פול, ווסטברוק ואחרים, שלא הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של זכייה באליפות. האם הנתונים האישיים יספיקו כדי להיכנס להיכל התהילה?
מה משותף לצ'ארלס בארקלי, קארל מאלון, אלן אייברסון ופאטריק יואינג? עד לפני מספר שנים אחד הקריטריונים שחיזקו את זכאותם של שחקנים בכניסה להיכל התהילה של הכדורסל בספרינגפילד מסצ'וסטס הייתה הזכייה באליפות. היה זה אלמנט כמעט בלתי נפרד מהשיח אודות גדלות השחקן המועמד. כיום הנרטיב שונה בתכלית.
בתקופתו של מייקל ג'ורדן וריצת השוורים היו לא מעט שחקנים גדולים שלא הצליחו לחלוק את אור הזרקורים עם הקבוצה הטובה ביותר שנראתה על המגרש עד אז, ואלו נתקעו בקיר שנה אחר שנה עד שפרשו ללא טבעת אליפות. הפרשנים נאלצו למצוא קריטריונים אחרים על פיהם יקום וייפול שחקן, והם מצאו אותם בדמות סטטיסטיקות, יכולת אישית והשפעת האינדיבידואל על התפתחות המשחק.
כריס פול והארדן(צילום: EPA)
היום אנחנו רואים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, בה שחקנים מצוינים פשוט בורכו במזל רע ונתקעים בין שתי קבוצות, או יותר נכון מערכות, בלתי ניתנות לעצירה. האחת היא גולדן סטייט במערב והשנייה היא לברון ג'יימס בכל קבוצה שבה הוא משחק במזרח. הסיסטמים האלו מציבים את שאר הליגה מאחור בפער מתמשך, נכון לסיום העונה הנוכחית.
בכל קבוצה בהיסטוריה היו שחקני ספסל והשלמה שנחתו במקום הנכון בזמן הנכון, ולמרות הטבעת שקיבלו - לא יזכו לעולם להכרה, בצדק מסוים. אף אחד לא יזכור את ניק יאנג או את אימאן שמפרט כתורמים ישירים להצלחת קבוצתם והבטחת האליפות. אין גם סיכוי שיכנסו להיכל התהילה. היום דרוש הרבה יותר מאליפות כדי לקבל מקום מובטח באולימפוס.
נשאר רק לתהות כיצד ההיסטוריה תזכור את ג'יימס הארדן, כרמלו אנתוני, כריס פול, ראסל ווסטברוק ועוד סופרסטארים שטרם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של זכייה באליפות. למרות היכולת האישית העילאית, המשוכה האחרונה עלולה עדיין להיות הקשוחה ביותר למעבר ללא זכייה באליפות אחת לפחות. האם הנתונים האישיים יספיקו?
לפנייה לכתב/ת 
ווסטברוק
צילום: רויטרס
מומלצים
