לא רק אנחת רווחה: על האליפות של מכבי תל אביב
לראשונה זה זמן רב, הצהובים לא רק הרגישו הקלה אחרי הזכייה באליפות אלא ממש הפיקו ממנה סיפוק ושמחה אמיתית. החזרה של גלן רייס לחולון הזיקה לה יותר מאשר הועילה, אבל מחזיקת הגביע הפסידה בעיקר כי התייצבה פצועה ותשושה מול יריבה עמוקה ורעבה
החיוכים הרחבים והאותנטיים על פני שחקני מכבי תל אביב ומנהליה לא הותירו מקום לספק: לראשונה זה זמן רב, האליפות אינה רק מטלה שיושמה ומייצרת הקלה ואנחת רווחה, אלא מטרה חשובה שמפיקה שמחה אמיתית וסיפוק על השקעה עצומה לאורך שנה שלמה.
שברה בצורת: מכבי תל אביב אלופה
מכבי ת"א חגגה ב-206: "סיום מתוק לעונה מתישה"
למרות האליפות, נבן ספאחיה עשוי לעזוב
ספאחיה: "זו העונה הקשה בקריירה שלי"
10 נקודות ציון בעונה של מכבי ת"א
הרי לתואר כשלעצמו אין ממש משמעות, הוא לא מעניק כרטיס למפעל אירופי זה או אחר, ולמכבי כבר היו 51 אליפויות כאלה עוד לפני המשחק, ועדיין, היא שמה את כל מה שיש לה על המגרש. ועוד לפני כן, היא הביאה את ג'רמי פארגו כדי שיביא לה את התואר הזה, אחרי שכבר עפה מאירופה והפסידה את הגביע.
העצב והאכזבה העמוקה ששררו במחנה הסגול של חולוניה גם הם לא הותירו מקום לספק: הקבוצה באה לנצח, וראתה את עצמה ראויה לדאבל, ולהמשך המסורת של ניצחונות בכל הגמרים שבהם השתתפה מאז ההפסד בגמר הגביע ב 1995. זהו הניצחון הגדול של הפועל חולון העונה. ה-DNA של המועדון השתנה, והוא הפך לכזה שרואה עצמו כבלתי מנוצח, למתחרה על כל תואר, ונחות מול אף אחד.
עוצמה, המשכיות, שייכות, משמעות. את כל אלה מקבלים אוהדי חולון דרך אהבתם לקבוצה. ההנהלה עשתה המון ולמדה המון, ותהיה טובה ומדויקת יותר. קהילת האוהדים גדלה והתגוונה באופן משמעותי השנה, ויש לה בסיס מצוין לשאוף קדימה ולצמוח.
פרשת גלן רייס ריחפה באוויר לכל אורך השבוע. לא חשבתי שהיה נכון להרחיק אותו, לא שמחתי כשהחזירו אותו, התרגשתי מאוד כשהקבוצה ניצחה בלעדיו בחצי הגמר, ודי הייתי בטוח שהוא לא יעשה שינוי משמעותי בגמר. את הלם הפתיחה וריצת ה-13:0 שבעצם סיימה את המשחק אחרי חמש דקות, אני חייב לייחס גם לחזרתו של רייס. מי שהיה שייך לקבוצה מקצוענית יכול להבין את התחושה. להצניח שחקן חדש-ישן לסגל שכבר רץ חודשיים מצוין בלעדיו, מערער את היציבות ואת היסודות הבריאים של קבוצה.
דווקא במשחק השיא שבו אתה זקוק להרגלים, לפעולות אוטומטיות, לרוטציה מוכרת שהגוף מורגל אליה, חולון עשתה שינוי דרמטי, שגם משך הרבה תשומת לב ושאלות: איך יחזור? באיזה כושר הוא? כמה דן ישתמש בו? אלה לא שאלות שיש לדון בהן לפני משחק גמר בודד. על שמיר גם ככה הוטל נאחס עם קבלת תואר מאמן השנה לפני המשחק, והוא ניסה הכל, אבל ניכר היה שחולון גם הגיעה שטוחה רגשית, כתוצאה מהעליות והירידות התלולות שהתרחשו בשבוע האחרון. לדוגמה: את העבירה הראשונה ביצעה חולון 40 שניות לסיום הרבע הראשון, אחרי שכבר חטפה 27 נקודות!
עם זאת, הכל נעשה מאהבה, גם לשחקן, גם לקהל, גם לקבוצה. זו שגיאה שחוזרת על עצמה בהרבה מקרים (דרך אגב, גם במכבי תל אביב) – המחשבה שריבוי כישרון הוא המפתח להצלחה. אם זה היה כך, אז תמיד הייתה זוכה באליפות הקבוצה בעלת התקציב הגדול יותר שקנתה את הכישרונות הגדולים יותר. אבל זה לא, כי מה שקובע בספורט היא רמות ההרמוניה והשלמות שאתה מפיק בתוך מקורות כישרון שונים. הרי זו המשמעות של קבוצה. הצנחת כישרון גולמי כמו רייס, עם חמישה קילו יותר וכושר גופני ירוד משמעותית, על חשבון הסדר ברוטציה, הוא מהלך מסוכן מבחינה ספורטיבית – גם אם נעזוב רגע את הבעיה המוסרית והערכית.
כדי להיות כנים חשוב להבהיר: חולון לא הפסידה בגלל חזרתו של רייס. היא הפסידה כי הגיעה פצועה ותשושה, עם יום חופש אחד פחות שהוא קריטי בשבוע כזה, מול קבוצה עמוקה מאוד שהגיעה רעבה ומוכנה טקטית וגופנית. ועם זאת, הוספתו של רייס גרעה משהו מהכימיה ויייצרה יותר מדי אפשרויות ברוטציה. חולון איבדה את חולון, ובעצם חזרה לעצמה רק לכמה דקות בתחילת הרבע השלישי. אבל זה כבר היה רחוק מדי.
זו לא חוכמה בדיעבד - נכון היה לתת לקבוצה שעבדה כל כך קשה להגיע למעמד הזה את הכבוד לסיים את העונה כאותה קבוצה, עם אותו סגל ואותה רוטציה. וכן, הייתי כותב את זה גם אם רייס היה מהמם וחולון היתה זוכה באליפות.
הרגע הסופי של הקריסה הגיע בהרחקתו של ג'ו אלכסנדר. ג'ו הוא אולי הסמל של הרוח החולונית העונה. שחקן העונה הישראלי של הליגה הגיע אחרי שנת מרורים במכבי תל אביב. באחד מתשדירי הפרומו של מכבי תל אביב בעונה שעברה, נשאלו השחקנים מהו המקום האהוב עליהם בתל אביב. אחד אמר פארק הירקון, אחד אמר החוף בפרישמן. אחד אמר המסעדות בדיזינגוף. מה אמר ג'ו אלכסנדר? "הדירה שלי". הוא כל כך סבל שם.
השמחה של ג'ו כשלקח גביע מול מכבי הייתה מטורפת. והוא הגיע נחוש לקחת דאבל, גם כששיחק עם יד סדוקה וקרסול נקוע. המשחק המבולגן של חולון כשרייס על המגרש קצת הפריע לו, במיוחד כשרץ כמה התקפות רצופות על הקרסול הכואב רק כדי לראות הפגזת שלשות מעל הראש שלו.
אבל בסוף מה שהכריע את לב הארי של אלכסנדר היה הפלופ של ג'ייק כהן, שבמקום לשמור עליו פשוט עף אחורה בתיאטרליות. זה פשוט הטריף אותו, שהשחקן שממלא את מקומו במכבי (והיה מצוין) לא מכבד את המשחק הגברי שנערך ביניהם. ואז הוא התפרק וחטף עוד שתי עבירות טכניות, ואם היה ספק, כבר לא היה ספק. זו הייתה עונה גדולה של אתלט עצום ושחקן כדורסל נהדר.
נקווה שגם מכבי למדה מהעונה הזו. אולי היא למדה שאין צורך לחפש כל הזמן שחקנים חדשים. כשהמנהיג הוא הכוכב שלך מגמר היורוליג ב-2011 והסנטר שלך היה שם בגביע היורוליג ב-2014, למה לך לחפש אחרים כל קיץ? ואולי גם תלמד איך משחקת בעלת בית, באיזו רמת אגרסיביות ודחיפות. לו מכבי הייתה משחקת בהרכב הנוכחי ובאותה אינטנסיביות כמו אמש, לוחצת וקופצת על השלטים, היא הייתה במקום אחר גם באירופה.
רמת האהבה וההזדהות שיש לפארגו מהקהל גדולה יותר מכל ישראלי. המשכיות היא שם המשחק האמיתי. נראה מה יהיה בקיץ הזה, ועד כמה במכבי יעריכו את פארגו (בכבוד ובדולרים). הוא כבר אמר שהוא אוהב מאוד לשחק כאן.
נקווה שגם הליגה תלמד מהעונה הזו. אם בתחילת הרבע השלישי עלו למגרש עשרה אמריקנים, אז משהו פגום בגישה שלנו ובהבנת משמעות הליגה. אם ליגה כל כך ארוכה ומרתקת, אחרי שלושה סיבובים וסדרות רבע גמר מצוינות, מסתיימת בשבוע מקוצר של שלושה משחקים במקום בשלוש סדרות מרתקות, אנחנו קצת מחלטרים במקום החשוב ביותר.
הגיע הזמן שניקח את עצמנו ברצינות, נוריד את מספר הזרים שמשחקים כאן, ונסמוך על כך שיש מועדונים כמו הפועל חולון, הפועל תל אביב, ירושלים ואשדוד, שיסתכלו למכבי בצהוב של העיניים. הם יאפשרו לנו לחזור לסדרות, למלא את ההיכלים וליהנות מכדורסל מצוין כמו שחווינו השבוע. נתראה בעונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
