מאוכל ועד בגדים - מה הופך אותנו לישראלים? התשובה באמנות
תערוכה שסוקרת 100 שנות אופנה ישראלית, אחת שעוסקת בגלגולם של הסנדלים התנ"כיים, וגם האוכל ישראלי מגיע לגלריה. חדשות האמנות בסימן ישראלי במיוחד
מה הופך אותנו לישראלים? מה מבדיל אותנו מתרבויות אחרות? איך אנחנו מזהים ישראלים בחו"ל כבר מרחוק?
אולי אלו חגיגות ה-70, ואולי מדובר בצירוף מקרים, אבל כמה תערוכות המתקיימות בו זמנית בימים אלה מחדדות את שאלת הסגנון הישראלי. כשמדברים על תרבות, הכוונה אינה רק לתוצרי תרבות. זהו מושג שמכיל בתוכו את חיי היומיום: מה אנחנו לובשים, אוכלים, נועלים, איך הבתים שלנו נראים, איך אנחנו מדברים אחד עם השני. הרבה מעבר לתחום האחריות של שרת התרבות.
עיצוב ישראלי
שבוע העיצוב בירושלים אומנם כבר הסתיים, אבל שיחה עם ענת ספרן, המנהלת האמנותית של האירוע, תרמה תובנות על הסגנון הישראלי. בניגוד לעיצוב היפני או הדני, לא ניתן לשים אצבע על גישה חד משמעית ומוגדרת בעיצוב הישראלי. אבל אפשר לומר שהוא קודם כל אקלקטי ומאופיין באנרגיה שהיא הכרחית עבור יוצרים במדינה שאינה מעודדת את יוצריה ובמציאות שבה קשה להתפרנס מיצירה. מעצב צריך להיות גם יזם, גם משווק וגם איש עסקים. העיצוב הישראלי מלא קומבינות, כמו הישראלים עצמם, הוא קצת מרושל, קצת הומוריסטי ויש בו רעננות מפתיעה.
בתערוכת העיצוב במסגרת יריד "צבע טרי" הוצג שולחן דני ערוך, בעל סגנון מובהק: נקי, קר, מינימליסטי. שולחן ישראלי טיפוסי בוודאי היה עמוס מאוד, צבעוני, עם כלים ממקורות מגוונים, כי כאלה אנחנו - הרבה תרבויות שהתקבצו במקום אחד.
מאה שנים של אופנה
השבוע נפתחה תערוכה ראשונה מסוגה במוזיאון ישראל, "מקום לאופנה", שלקחה על עצמה משימה שאפתנית - לסמן את מקורותיה ומאפייניה של האופנה הישראלית במאה השנים האחרונות. אופנה אינה רק בגדים. נורמות הלבוש וקודים למיניהם מאותתים גם יכולות כלכליות וגם סטטוס חברתי. טרנדים של לבוש יכולים להצביע על אידיאולוגיה של תקופה, כמו בגדי החאקי של אתא למשל. בתערוכה מאוד ברור שהמעצבות הישראליות הראשונות שאבו מהאזור השראה, אך גם ממגוון האוכלוסיות שמרכיבות את התרבות הישראלית. כמו בתחום העיצוב, כך גם באופנה אפשר לומר שזה מה שמאפיין אותנו - אנחנו אקלקטים, וקצת פרומים בקצוות.
אם בשנות השבעים המדינה תמכה באופנה הישראלית, היום כבר לא. "Made in Israel" זה כבר לא מה שהיה פעם, והרבה מהאופנה שלנו מיוצרת במקומות אחרים.
לטורים נוספים מאת דבי לוזיה ב-ynet
בתערוכה, 150 מערכות ביגוד של 60 מעצבים ישראלים מכל הזמנים מוצגות באופן שאינו כרונולוגי, אך מנסה לומר משהו על מורשת עיצובית, ציטוט והתכתבות של מעצבים צעירים עם מה שנחשב כבר לקלאסיקות של עולם האופנה הישראלי. אחד מאולמות התערוכה מציג את שני הקצוות האידיאולוגיים של העשורים הראשונים למדינה: צנע ושפע. מצד אחד בגדי חאקי וכובעי טמבל ומצד שני מעצבות שרצו שתהיה כאן תרבות אירופאית. הרצון להיות דומים לאירופה/אמריקה או כל מקום אחר תמיד מאיים על התרבות, וככל שמתקדמים בזמן והגלובליזציה משתלטת, כך יותר קשה לשמור על ייחוד. לא רק אצלנו אלא בכל העולם. מעצבים של היום מתחברים יותר לסיפור האישי שלהם ופחות למורשת המקומית, כך שקשה לדבר על מאפיינים סגנוניים מקומיים.
בשנים האחרונות תערוכות אופנה במוזיאונים הן בלוקבסטרים מושכי קהל: תערוכת האופנה השנתית של המטרופוליטן בניו יורק, התערוכה המהממת של אלכסנדר מקווין בויקטוריה אלברט בלונדון - הן הפקות ענק מרובות תקציב. אך מי שמבקר בתערוכה הישראלית עם מחשבות גרנדיוזיות עשוי להתאכזב. האולם הראשון בתערוכה, שבבירור קיבל השראה מאולם הכניסה לתערוכה של מקווין, מוקף דיקטים שמסמלים יותר מכל את דלות החומר בתרבות הישראלית. תערוכת האופנה מדגישה, למרות היקפה, גם את דלות היחס לאופנה כאלמנט תרבותי בעל ערך, ולראייה - דווקא משנות ה-70 וה-80, שנחשבו לשנות פריחתה, כמעט לא נותרו פריטים ראויים לתצוגה. ארכיון האופנה היחיד בארץ הוא בשנקר, וגם הוא לוקה בחסר. לפחות בעוד מאה שנה יהיה עם מה לעבוד לקראת תערוכת המאה השנייה.
הספר המרהיב שנלווה לתערוכת האופנה ראוי לציון בפני עצמו. תוצאה של שיתוף פעולה בין שנקר, סטימצקי ומוזיאון ישראל. הוא כולל עשרות צילומים של פריטים מרהיבים, הפקות של צלמי האופנה המובילים, חומרים ארכיוניים ומאמרים מרתקים".
מעצמת הסנדלים התנ"כיים
ביום חמישי תיפתח תערוכה כמעט משלימה לתערוכת האופנה בשם "סנדלים - אנתרופולגיה של סגנון מקומי", שאצרה פרופסור תמר אלאור, אנתרופולוגית באוניברסיטה העברית, שחקרה את הנושא ואף כתבה ספר העוסק בו.
הסנדל התנ"כי נוצר על ידי חברת נמרוד, שנוסדה בשנות ה-40 וייצגה את הפשטות הארצישראלית. כבר שנים שקשה למצוא את המקור הפשוט אבל בשנות ה-80, כשטיילנו במזרח הרחוק, המקומיים היו בטוחים שישראל היא אימפריה לפי כמות המטיילים הישראליים שנעלו סנדלים תנ"כיים. עכשיו הסנדל זוכה לקאמבק.
אוכל, קדימה אוכל
כל נסיעה לירושלים היא עבורי תירוץ לאכול ב"עזורה" בשוק מחנה יהודה. שם, מול צלחת של מרק קובה וחומוס/טחינה וגרגרים חמימים, כשקולות השוק מסביב, אני מרגישה הכי ישראלית שיש. גם בתחום האוכל אנחנו עדיין מחפשים את זהותנו, ומאוד אופנתי לשאול מהו אוכל ישראלי. גם כאן אני חושבת שהתשובה נעוצה בעירבוביה של גם וגם - גם אוכל רחוב וגם גורמה, גם צנע וגם שפע, גם קומבינות וגם רישול.
התערוכה "התפריט" המוצגת בגלריה של אוניברסיטת תל-אביב במסגרת הסדרה "נימוסי שולחן", עוסקת בהיסטוריה של האוכל המקומי דרך תפריטים של מסעדות.
.jpg "מתוך התערוכה \"התפריט\" (מתוך התערוכה)")
גם מסורת קולינרית מובהקת אין בישראל. תפריטי המסעדות שפעלו בארץ בין שנות ה-20 של המאה העשרים ועד תחילתה של המאה הנוכחית, מעידים על התרבות שהתקיימה במרחב הגיאוגרפי לפני הקמת מדינת ישראל, על הניסיונות לעצב זהות לאומית חדשה לאחר ייסודה, ועל צמיחתו של מטבח ישראלי הנתון למגוון השפעות. התערוכה "התפריט" אינה מתיימרת להקיף את סיפורן של מאה שנות מסעדנות בארץ. אולם תפריטי בתי האוכל המוצגים בה – ממזנון, דרך מסעדות אתניות ושיפודיות ועד למסעדות מטבח עילי - מספקים מבט מיוחד במינו על ההווייה הישראלית. הם מציעים קווים ראשונים לעיסוק מעמיק בהשלכות התרבותיות, החזותיות והקולינריות של התפריט כסמל מקומי-ישראלי.
כריסטו בלונדון
לסיום - משהו אחר לגמרי. השבוע תתקיים הפתיחה הרשמית של הפרוייקט הראשון של האמן הסביבתי כריסטו בלונדון - המסטבה. זהו מבנה בצורת טרפז בגובה 20 מטר, המורכב מכ-7,500 חביות על בסיס צף באגם הסרפנטיין שבהייד פארק. זוהי גירסה קטנה (וזמנית) לתוכנית הגרנדיוזית ביותר של כריסטו שטרם הגיעה לשלב הביצוע - לבנות את הפסל הקבוע הראשון שלו - המסטבה באבו דאבי. כל מי שזכה לחזות בעבודה של כריסטו כבר יודע שמדובר בחוויה יוצאת דופן, אלא שכאן אין השתתפות אקטיבית כמו למשל בפרויקט האחרון שלו לפני שנתיים - הרציפים הצפים בלאגו ד'איסאו שבאיטליה - עליהם אפשר ממש לצעוד.
במקביל לפרוייקט יתקיימו בלונדון שתי תערוכות של רישומים וציורים של כריסטו, שבאמצעותם הוא מממן את הפרוייקטים הגדולים שהוא יוצר (בלי שום תמיכה או מימון חיצוניים): בגלריית הספרנטיין ובגלריה שטרן פיסארו.
לפני סיום, המלצה על שני סרטים שהוצגו במסגרת פסטיבל דוק-אביב: מקווין - על מעצב האופנה הגאון שחייו הסתיימו באופן טראגי - סרט ארוך אך מרתק לכל אורכו; ו"קוסמה - אינסוף" - על חייה של יאיוי קוסאמה בת ה-88, כוכבת-העל של עולם האמנות בשנים האחרונות.
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע
