לא הייתי אמורה להתאהב בך. אני נשואה
מסתכלת על הילדים שלי ופתאום קולטת שאני בוחנת אותך יותר מאשר אותם. שהתמכרתי אליך ולא נשאר לי מקום בעולם. הפכתי את עולמי לצר כנמלה, וכל המחשבות מתחילות ונגמרות בך
קראש הוא סוג של התאהבות זמנית, הידלקות שמתאימה בדרך כלל לגילאים צעירים ממש, תיכון או גג צבא. בחיים לא תיארתי לעצמי שקראש כזה כואב, מטלטל וילדותי יצליח לתפוס אותי ככה סתם, באמצע החיים. בלי הכנה מוקדמת ובלי הסברים.
זה התחיל כמשהו נעים ונחמד. ידידות בעבודה. הולכים לקפה, מדברים. ופתאום זה חדר לי פנימה וסובב לי את הלב. לא חשבתי שזה יכול לקרות בגיל 40 כשנשואים עם ילדים. חשבתי שזה משהו זמני ושאצליח לשלוט בזה, אבל כיאה לקראש אמיתי זה לא הרפה, רק התחזק והתעצם. שמונה שנים לטובתך, שני ילדים ובעל לטובתי, זה המון בשביל פער. אבל אתה האגרוף שקיבלתי בבטן.
וכך זה היה, ריגוש כזה שנבנה בהדרגה. אחד כזה שלוקח זמן עד שמבינים מה הוא עושה כאן ומה הוא רוצה ממני לעזאזל. זה התחיל בריח משכר של בושם, והמשיך בחיוך מקסים וכובש, שובבי כזה אבל גם תמים. חיוך כזה שמקרין נחמדות אין קץ. כזה שאין לי בבית ולא היה לי מעולם. ופתאום ראיתי זוג עיניים ירוקות בוהקות, שלפעמים קצת כבויות מכל הדברים שהן רואות ועוברות, אבל בדרך כלל הן חזקות ואופטימיות ומשדרות חום.
ואז הדיבורים והמחמאות. אמרת לי שאני עמוד התווך והשדרה של האגף, החמאת על כמה שאוהבים אותי, וציינת שאני מוכשרת וחכמה ושאין עליי, ואיך אני הכי רגועה והפסיכולוגית של כולם, וכמה שמגיע לי יותר. ואז השיתוף - בכל דבר. ברגעים הקשים עם ההורים, במחלה, באהבה. וכמה קשה זה לייעץ למישהו לגבי האהבה שלו כשהוא מתחיל להיות האהבה שלך. לשמוע שהוא היה איתה ואיתן ועם ההיא, ועוד יהיה מן הסתם.
הפנטזיה הזאת שהתחילה כמשהו נעים, מסעיר ומחמם, הופכת פתאום לכאב פיזי, למשהו שממש רוצים להשיג אך יודעים שזה בלתי אפשרי. ואתה יושב כאן לידי ונמצא במרחק נגיעה, אבל אסור לי לגעת, פשוט אסור, והכול הופך פתאום למן תסכול נוראי. רק פעם אחת, אני אומרת לעצמי, רק נגיעה קטנה. אולי אפילו נשיקה. אבל אנחנו לא בגן ואתה לא רעב למגע כמוני, וגם אם כן אז לא ממני.
ואני לא יודעת מה יש לך בראש. ועכשיו אני כבר מתחילה להגזים, כבר רומזת יותר מדי. נצמדת, צוחקת, מציעה בילויים. מנסה לגעת ואז נסוגה. ואתה בטוח מבין ואולי זו דווקא הקלה, כי אני לא שחקנית כל כך טובה. וזה מתיש לשחק כשלפעמים רק רוצים לצעוק. אלוהים, תסתכל עליי! אם אני כל כך יפה מבפנים אז למה אתה לא מנסה בכלל? ואיך עכשיו נגמלים ממך, לעזאזל? כי אי אפשר להמשיך את זה, כי זה הופך להיות כל כך כואב ומתסכל, שרק מלחשוב עליך הדמעות מתחילות לזלוג.
כן, זה כבר ברמה של פתטיות-על, ואני מבינה שאם לא אפתור את זה בהקדם, אני עוד אשתגע. אתה חוזר ומזכיר שאתה כבר מוכן להכיר את האחת. והרי זה יקרה לך בקרוב, בזמן שאני אשאר עם הפנטזיה. ועוד יום יעבור, ושוב אמצא את עצמי מביטה בסלפי שצילמנו, תוהה על איזה נושא לדבר איתך, מתכננת כבר לעבור לידך שוב רק כדי להריח אותך, ובבוקר יום ראשון לפגוש אותך שוב אחרי סופ"ש מייגע של געגועים.
אומרים שהחיים הם בחירה, ואני בחרתי כנראה להיסחף אחרי הפנטזיה הזאת, מאיזו תקווה מזערית שאולי יהיה בסוף מגע. אבל לא מגע ולא נעליים. יש לך חוקי ברזל, והנחמדות שלך היא אורח חיים, ולא בעבורי היא נבראה. היה כל כך נחמד ונעים לחשוב על איזה תרחיש בדיוני שבו אתה חלק מהעולם שלי. כואב, כואב שלא אתה הפתרון. אבל אתה רק המכה. הפתרון הוא אדם אחר, אם הוא בכלל קיים, שכרגע הוא לא חלק מעולמי ואני לא יודעת מקיומו, ואני צריכה לבחור לקום ולחפש אותו.
מסתכלת על הילדים שלי ופתאום קולטת שאני בוחנת אותך יותר מאשר אותם. שהתמכרתי אליך ולא נשאר לי עוד מקום בעולם. הפכתי את עולמי לצר כנמלה, וכל המחשבות מתחילות ונגמרות בך. ובסופו של דבר, אני מחליטה להתרחק כי אין ברירה. כי אני מבינה שפתאום נבנו לי רגשות. לא רציתי בזה, וזה חונק לי בגרון, ואני מנסה לשחק והצלחתי תקופה. אבל זהו, אני מחזירה את האוסקר. יותר אני לא יכולה. אני מתענה ויודעת שעדיף שלא תדע, אבל אני גם לא יכולה לשמור את זה יותר. זה צועק לי מבפנים ואני רוצה להשתחרר מזה ולשחרר אותך. אני רוצה את חיי הקודמים בחזרה.
למייל של הפיה הטובה
לפנייה לכתב/ת 
