המונדיאל מחזיר את הנשמה לכדורגל
בעידן שבו הכסף שולט בליגות, גביע העולם הוא המפעל האחרון שלא נועד כדי למכור חולצות. הטורניר הזה מזכיר מחדש את הערכים שעליהם נבנה הכדורגל והספורט בכלל – התחרותיות, הנשמה, התרבות והשוויון
העידן הנוכחי של הכדורגל העולמי נוצץ מתמיד - שיאים נשברים, רמת משחק שלא נראתה בעבר ופופולאריות חסרת תקדים. לראייה חשבון האינסטגרם של כריסטיאנו רונאלדו עם 128 מיליון (!) עוקבים. מסי עם 93.5 מיליון, ניימאר עם 94.8. לשם ההשוואה - שכמובן חלקית בהתחשב בפופולאריות של פלטפורמות אחרות כמו טוויטר – לספורטאים מובילים בענפי ספורט מקבילים יש הרבה פחות: לברון ג׳יימס עם 38.6 מיליון עוקבים, סטף קרי עם עם 20.8 מיליון, קונור מקגרגור עם 23.8 מיליון עוקבים ורוג׳ר פדרר מסתפק ב־5 מיליון בלבד, אם ניתן להגדיר זאת מספר שולי.
אך עדיין, מעבר לשערים המרהיבים, הטיקי טקה ומהירות המשחק - ישנה תחושת הירדמות כללית. בליגת האלופות למשל, בעשור האחרון זכו ריאל מדריד וברצלונה ב־7 מהגביעים, כשלבאיירן, אינטר וצ׳לסי זכייה בודדת במפעל מאז 2008.
לואיס סוארס וטארק חאמד(צילום: AP)
הכסף הגדול שנכנס למשחק שינה לחלוטין את אימפריות היבשת, דבר שאמנם עדיין לא מתבטא באופן מובהק בטורנירים הגדולים, אך בליגות המקומיות ההבדלים הם אדירים. התמונה ברורה - בעשור האחרון בליגה האנגלית חולקות מנצ׳סטר יונייטד, צ׳לסי ומנצ׳סטר סיטי את המקום הראשון, וכדי לשבור את ההגמוניה של הכסף הגדול נדרשה סינדרלה אמיתית בדמותה של לסטר ב־2016.
בליגה הספרדית אלו ריאל ומדריד וברצלונה שזכו בכל האליפות פרט לאחת שחמקה לאתלטיקו, בליגה האיטלקית (למרות הוצאות עתק על רכש של מילאן) יובנטוס זכתה בכל 7 האליפות האחרונות ובבונדסליגה באיירן מינכן כבר עם 6 זכיות רצופות, ולא נראה שמי מהקבוצות השונות עתידה לערער לבווארים על השלטון.
הנתונים הללו, גם אם מעט משמימים - קריטיים. הם קריטיים כי ספורט זו התחרות, ההפתעה, אלו המועדונים והספורטאים שגדלים בהם.
אפשר להמשיך ולהלל את בית הספר לכדורגל של ברצלונה, לה מאסיה, אבל בסופו של יום כדי להתחזק אחרי עזיבת ניימאר ברצלונה הוציאה על רכש לא פחות מ־325 מיליון יורו! יותר מכך, מבין חמש הקבוצות העשירות של היבשת רק מנצ׳סטר יונטייד עומדת בקריטריון של עסק רווחי. כבר כמה שנים שהקבוצות האירופאיות פשוט משלמות כסף, והרבה, כדי לנצח משחקים. אמנם לא ערימת מזומנים שמוגנבת למתחת לשולחן לשופט, אבל גם לא הרבה יותר רחוק מכך.
כששנה אחרי שנה זו אותה אלופה, אותן קבוצות בשלבים המתקדמים ואותם שחקנים שמקבלים את מלוא תשומת הלב - ושלא תטעו, על אף הישגיהן המרשימים, גם מאחורי פרסים אלו עומד מנוע כלכלי שנועד להאדיר ולמכור עוד יותר את מספרי החולצות 7, 10 ו9-. אני משועמם. וכשאני משועמם אני רוצה לזפזפ לערוץ אחר, או לפחות לגלול את האינסטגרם.
המונדיאל הוא הטורניר האחרון שבו הכסף אמנם משחק תפקיד, אבל לא כדי למכור חולצות. זה כיף שמדינות שמשקיעות כספים בענפי הספורט ומתקנים ציבוריים מגיעות להישגים. זה כיף שמדינות שנושמות כדורגל כמו אורוגוואי, מדינה שמבחינת אוכלוסייה היא חצי מישראל, מצליחה להעמיד טורניר אחרי טורניר נבחרת איכותית ועמוקה, עם שחקנים מהטופ העולמי. זה כיף שנבחרות כמו ניגריה (אולי לא הפעם?) שמצייגות אוכלוסייה שאצלן אפילו תשתיות מים לא מובנות מאליהן עוברות את שלב הבתים. כיף לראות שחקנים יריבים מתחבקים אחרי גול, זה כיף המפגש הבין תרבותי וזה כיף שנבחרות - ובאמת, שום עניין לאומי או לאומני, כמו ערב הסעודית, לא יצליחו עם כל הכסף הגדול עד שהוא לא יושקע בפיתוח החיים האזרחיים במדינה.
המפעל הזה מזכיר מחדש את הערכים שעליהם נבנה הכדורגל והספורט בכלל – התחרותיות, הנשמה, התרבות אבל גם, ותסלחו לי שאני דוחף לכם מילים שכאלה - דמוקרטיה ושוויון זכויות. כן - כדורגל זה משחק שנבנה מלמטה. אם במשטרים דיקטטוריים ניתן לקחת כמה נערות גומי ולהכניס אותן למשטר אימונים מגיל אפס ולזכות במדליות באוליפיאדה, או לחילופין, שייח׳ מיליארדר יכול לרכוש קבוצה ולבנות אותה לאליפות בתוך שתי עונות ולשבור את הליגה, אז בזירה הלאומית זה לא כך.
אם לא נושמים כדורגל ברחוב, או לחילופין, אם אין תרבות ספורט מפותחת (קשר ישיר לרווחה במדינה) שהמדינה משקיעה בה גם כספים - לא יהיו הישגים. הנבחרת חייבת להיות מוזמנת מציבור שיש לו אפשרות לחיות כדורגל. מה כל זה אומר עלינו? הרבה, הרבה מאוד. בואו נקווה, גם לטובת מי שלא חובב כדורגל, שהשינוי יגיע ונזכה לראות את הנבחרת בטורניר בינלאומי.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי מקסיקו
צילום: עוז מועלם
מומלצים
