למה אין אחים בספרות הילדים העברית?
הם חלקו בלונים ותירס חם עם חבריהם - אבל הילדים במיטב הקלאסיקות כמעט לא בילו עם אחיהם. הספרות העברית לילדים הזניחה את אחת ממערכות היחסים החשובות ביותר בחייו של ילד, והכול התחיל בימי קין והבל
"אימא של רותי הביאה מתנה, שמחה וששון, לכל ילד בלון" – לאורי, לרון, לסיגלית, לרותי ולאלון. אימא של רותי הביאה מתנה לחמישה ילדים. ילדים שאינם אחים. הרי היא אימהּ של רותי בלבד. הספר "חמישה בלונים" (מאת מרים רות), יחד עם קלאסיקות נוספות של ספרות ילדים בעברית כמו "תירס חם", "הבית של יעל" (גם הם של מרים רות), "אבא עושה בושות" (מאיר שלו) "ויהי ערב" (פניה ברגשטיין) - מתארים כולם ילדים יחידים, או חבורות ילדים שאינם אחים.
גם באיורים לספרי ילדים מתוארים פעמים רבות קבוצות ילדים שאינם אחים (למשל איוריה היפים של אילזה קנטור בספר השירים של פניה ברגשטיין "בוא אליי פרפר נחמד", של ילדי גן או ילדים השוכבים לישון בבית הילדים בקיבוץ, כשהכלב שומר עליהם).
כל אלה הם ספרים נהדרים שעומדים במבחן הזמן. הם מתארים חוויות ילדות אוניברסליות, נוטלים סיטואציות יומיומיות רגעיות שחובקות אתגרים רגשיים מורכבים, ומציגים אותן בחרוזים ובניגון של מילים החודרים הישר לליבם של הילדים וההורים (שהרי אם ההורים לא היו מתחברים אליהם, הם לא היו קונים אותם דור אחרי דור ומקריאים אותם שוב ושוב בכל ערב). בשל הפשטות, הכנות, הישירות, המצלול והאיורים שובי הלב, אי ההתיילדות המעושה והיעדר המבט השיפוטי – ממשיכים ספרים אלה, שנכתבו לפני עשורים רבים, לככב בכל רשימה של ספרי הילדות הקלאסיים בעברית.
אולם, מעניין שבכל הסיפורים האלה לא מופיעים אחים, ואין התייחסות ליחסי אחאות. יוצא מהכלל המחזק עוד יותר את הטענה הוא הז'אנר של סיפורי "נולד לי אח". סיפורים אלה יוצרים את הדימוי המוטעה שאחים רק נולדים ונשארים תינוקות בכיינים מושכי תשומת לב הדוחקים את מעמדם הבלעדי של אחיהם ואחיותיהם הבכורים. אומנם הלידה של אח או אחות קטנים היא אירוע רב משמעות בחייהם של ילדים, אך מערכת היחסים הנרקמת בין האחים כשהם גדלים משמעותית אף יותר לפיתוח היחסים החברתיים של הילדים, לעולמם הרגשי ולחוויות החיים שלהם.
מהתנ"ך עד הקיבוץ
אחאות היא אחת ממערכות היחסים החשובות בחייו של אדם. בדרך כלל, למעט נסיבות טרגיות, האחים והאחיות הם אלו שחולקים הכי הרבה שנות חיים במקביל. בתקופת הילדות השעות שבהן מבלים אחים יחד שוות או אפילו עולות על אלה שהם מבלים עם ההורים. האחאות היא הזירה שבה מתנסים הילדים באופן החי והבועט ביותר (לפעמים תרתי משמע) במערכות יחסים הדומות לאלה עם קבוצת השווים שלהם, האחים והאחיות מהווים מודל לחיקוי ראשון במעלה, ובשל הדומות, אפילו יותר מההורים (בת יכולה להזדהות ולרצות לחקות את אחותה המשחקת כדורגל, משום שסביר פחות שאימה משחקת כדורגל). המחקרים המעטים שנעשו על יחסי אחים מלמדים שיש להם השפעה אפילו על בחירת בני הזוג.
לאור זאת, איך ייתכן שבמדינה שבה שיעור הילודה הוא הגבוה מבין מדינות ה OECD ובכל משפחה בה יש בממוצע לפחות שלושה אחים ואחיות, כמעט שאין ספרי ילדים העוסקים ביחסי אחים?
אחד ההסברים האפשריים הוא הארכיטיפ התנכ"י של יחסי אחים ואחיות המתואר בתנ"ך. יחסי אחאות בתנ"ך הם כמעט תמיד שליליים, ומלווים בקנאה עד כדי רצח (קין והבל), הונאה, רמייה, מאבק על הבכורה, נקמה. די אם נעלה בזיכרוננו כמה זוגות של אחים ואחיות כדי לראות כי בתנ"ך האח או האחות היו בדרך כלל מקור לצרות – יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, רחל ולאה. בין זוגות אחים אלה התקיימו יחסים של מתח, קונפליקט ותחרות. וישנה גם הדוגמה של האח הצעיר יותר ששאר האחים מתקנאים בו - יוסף ואחיו ודויד ואחיו (הסונטים בו כאשר הוא מגיע לשדה הקרב שבו הוא נלחם מאוחר יותר נגד גוליית).
יש עוד רשימה ארוכה של אחים בתנ"ך וכן מעשים מזעזעים שנעשו כנגד אחים (כמו אבימלך שרצח את 70 אחיו). אם נתייחס אל התנ"ך כמקור השראה ארכיטיפי, נוכל להבין מדוע אחאות אינה כה פופולרית בספרות הילדים העברית העכשווית.
הסבר נוסף נעוץ בכך שהרבה מספרי הילדים הקלאסיים נכתבו על ידי יוצרות המשתייכות לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ היה, אולי שלא במתכוון, מיזם לפירוק אחאות ביולוגית והחלפתה באחוות בני ובנות הכיתה. ילדים שגדלו בקיבוץ בילו יותר משעות היממה עם חבריהם לכיתה מאשר עם אחיהם והוריהם. ההתקשרות הרגשית שלהם ותחושת הזהות נבנו במידה רבה על השתייכותם לשכבת גיל מסוימת ולא על יחסיהם עם אחיהם.
יעל נאמן בספרה "היינו העתיד" מתארת כך את המציאות שאליה נולדה: "אנחנו נולדנו בשנת 60' בקיבוץ יחיעם... נולדנו לכיתת נרקיס. היינו שישה עשר ילדים בנרקיס". כלומר היא מטעימה כי לא נולדה למשפחה מסוימת כפי שהיה כל אחד מתאר את הולדתו, אלא לכיתת הגיל שלה. היא מוסיפה ומתארת את הזמן המועט שבילתה עם שלושת אחיה בבית הוריהם, ואת ההתפזרות שלהם כל אחד לבית הילדים שלו: "הגענו לבקר את ההורים שלנו בחמש וחצי, וחזרנו לבתי הילדים בשבע ועשרים בערב".
הרבה מהמחקר על הלינה המשותפת בקיבוץ התמקד בהשפעות של חוויה זו על היחיד, וחלק קטן מהמחקרים אף עקבו אחר ההשלכות של חוויה זו על האימהות, אך פחות תשומת לב ניתנה לתופעה של החלשת הקשר בין האחים. אחים היו לא פעם זרים זה לזה, ובקיבוצים שבהם נשלחו הילדים בגיל 12 ללמוד ב"מוסד" (פנימייה), הקשר עם האחים היה קלוש במיוחד. אין פירושו של דבר שאין ילדים שגדלו בקיבוץ ואשר יצרו קשרים משמעותיים עם אחיהם, בימי ילדותם ופעמים רבות דווקא בבגרותם המאוחרת יותר, אך בעוד שעבור רבים האינטנסיביות של יחסי האחים היא בתקופת הילדות המוקדמת והנעורים, עבור רבים מילדי הקיבוצים לא כך היו פני הדברים.
הסבר נוסף, אוניברסלי יותר, הוא האגוצנטריות של תקופת הילדות. רבים מספרי הילדים נכתבים מנקודת המבט של הילד, שהוא בעיני עצמו, ולעיתים גם בעיני הסביבה, מרכז העולם. על מנת ליצור הזדהות עם דמות ילד בסיפורים יש התמקדות בילד היחיד, בייחודיות שלו, בצרכים, ברצונות ובפחדים שלו. מעין זום-אין על עולמו הפנימי, שבו הילד הוא המלך בממלכה שבה אין כניסה לאחים.
גם פרויד התעלם
ספרות הילדים בעברית לא לבד. גם התיאוריה הפסיכואנליטית אשר התמקדה בתקופת הילדות לא נתנה מקום של כבוד ליחסים בין אחים. התיאוריות הן לרוב דיאדיות (יחסי אם תינוק) או טריאנגולריות (משולש אב-אם-ילד) וכמעט שאינן כוללות התייחסות למערכת היחסים המשמעותית כל כך בחיינו עם האחים והאחיות.
בסיפור המקרה המפורסם של פרויד על "הנס הקטן" מוזכרת העובדה שלהנס הקטן נולדה אחות, שהוא קינא בה בשל תשומת הלב של אימו שנגזלה ממנו. אולם הדגש בסיפור המקרה הוא על התסביך האדיפלי הנוצר במשולש שבין הנס, אביו ואימו. גם ההתייחסות של פרויד לאחים בחיבור "טוטם וטאבו" מלמדת על תפיסה של האחאות כבעלת כוח הרסני – האחדות של האחים היא רק לצורך התכלית של רצח האב.
גם ויניקוט, מחשובי התיאורטיקנים של תקופת הינקות והילדות, אינו עוסק כמעט כלל ביחסים בין אחים ומתמקד ביחסי אם-תינוק. קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי, מדגיש את הפן הנרקיסיסטי של התפתחות העצמי, את החשיבות שביצירת מעטפת הורית תומכת, אוהדת ואפילו מעריצה של הילד, ומתוך כך לא נותר מקום ל"אחר" כלשהו, כולל אחים.
קיימת ספרות מחקרית ענפה על יחסים משפחתיים, אך היא נוטה להזניח את היחסים בין האחים. כפי שניסח זאת אחד מראשוני החוקרים של יחסי האחים בשנות השישים: "מי שקורא את הספרות אודות משפחות עשוי לחשוב שהורים מגדלים ילד אחד בכל פעם או בתאים נפרדים". רק בעשור האחרון ניתנת יותר ויותר תשומת לב מחקרית למערכות היחסים הנרקמות בין האחים, לחשיבות האחים בעיצוב הזהות, לדפוסי התפתחות הקשר בין אחים לאורך השנים, למשמעות של אחאות מגדרית ועוד.
חשוב לציין כי בכל זאת ישנם כמה ספרי ילדים יוצאי דופן. סיפור מקסים המלמד על הפוטנציאל העצום הטמון בתיאור מערכות היחסים הרגישות, העדינות והייחודיות הקיימות בין אחים, הוא ספרו של דויד גרוסמן "השפה המיוחדת של אורי". בסיפור זה האח הגדול אך במעט הוא היחיד המצליח לפענח את השפה הילדית של אחיו, והוא משמש גשר בין עולם המבוגרים לעולמו של אחיו הצעיר ממנו. זהו סיפור יפהפה ומרגש וגם מצחיק על כוחה של אחאות, שהיא חזקה יותר מהקשר שבין המבוגרים והילדים, שיש לה איכויות משלה וקיום עצמאי ומעצים.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, חוקרת, עורכת כתב העת "פרלמנט" ואחראית ליווי מחקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה
לפנייה לכתב/ת 
