זכרונות מ-2002: סנגל תשחזר את הישג השיא?
עם מאמן שנראה כמו כוכב רגאיי, אחד הבלמים המבוקשים באירופה וכוכב בסדר גודל של סאדיו מאנה - אל תתפלאו אם "האריות של טרנגה" יגיעו שוב עד רבע גמר המונדיאל, בדיוק כמו לפני 16 שנה. תשאלו את רוברט לבנדובסקי ופולין
באדיבות כאן 11 - המשדר הרשמי של מונדיאל 2018. שידורים חיים, תקצירים, סטטיסטיקות ועוד מחכים לכם ממש כאן >
ההיסטוריה של נבחרת סנגל מראה קו ברור - כישרון עצום באיכותו, שהבליח רק פעם אחת ובכל שאר הזמן נבלע בתוך שרשרת של כישלונות, שערוריות ואכזבות. ב-2002, השנה בה הגיעה סנגל להישג השיא שלה באליפות אפריקה (הפסד בגמר לקמרון), היא גם שיחקה לראשונה בתולדותיה במונדיאל וטסה עד לרבע הגמר, שם נכנעה לטורקיה. לפני ואחרי 2002 היו רק נפילות. אבל עוד לפני ה-1:2 היום (שלישי) על פולין במשחקה הראשון במונדיאל 2018, היה ברור שנבחרת סנגל הנוכחית היא משהו אחר לגמרי, כזו שיכולה להשכיח את העבר.
וזה עבר מסובך. הוא כולל שנים בהן מרבית הנטל נפל על הסופרסטאר אל-חאדג'י דיוף, חלוץ מבריק ואדם בעייתי, התפרעויות של הקהל ומשחק אחד שהסתיים בצורה זכורה לשמצה. אחרי שסנגל איבדה סיכוי להעפיל למונדיאל 2010 בעקבות 1:1 מול גמביה באוקטובר 2008, האוהדים הזועמים הבעירו את אזור האצטדיון וזרעו הרס במשרדי ההתאחדות.
כל הבעיות נשכחו ברגע שסנגל עברה את דרום-אפריקה, קייפ ורדה ובורקינה פאסו, בית לא פשוט בכלל, וחזרה לטורניר בפעם השנייה בהיסטוריה אחרי 16 שנה. אפילו ההפסד הבודד שלה בבית הזה, 2:1 בדרום אפריקה, בוטל לאחר שהשופט הגנאי ג'וזף למפטיי, שהמציא פנדל לרעתה באותו משחק, הורחק לכל החיים לאחר שהתגלה כי היטה תוצאות משחקים. במשחק החוזר היא ניצחה 0:2.
מה שהופך את סנגל לנבחרת האפריקאית המרשימה ביותר של הסיבוב הראשון זו העובדה שמדובר בשדרוג לכל מה שהכרנו מנציגות היבשת. אנחנו מכירים את הפוטנציאל הגדול שבדרך כלל לא מתממש בגלל שטויות על המגרש ומחוצה לו, אבל לסנגל יש גם הגנה חזקה והרבה חוכמה לצד האיכות בחלק הקדמי, וזה עושה את כל ההבדל.
מה הקשר בין 2002 ל-2018? הקפטן הקשוח של אותה נבחרת, אליו סיסה, הוא המאמן היום. מדובר בדמות סמכותית ונערצת על השחקנים, והוא מביא תוצאות טובות יותר מכל מאמן זר. הוא זימן את המספר הגדול ביותר של שחקני התקפה מבין כל נבחרות הטורניר - שמונה מתוך 23 שחקנים - ומשתמש בהם בנדיבות, אבל הסוד, כאמור, הוא מי שמאחוריהם. קאלידו קוליבאלי מנאפולי קפץ בשנתיים האחרונות לעמדה של אחד הבלמים המבוקשים באירופה, וצ'לסי במיוחד שמה עליו עין. הוא מארגן את כל החלק האחורי ברמה שלא רואים בנבחרות אחרות מאפריקה. לפניו, בקישור האחורי, משחק גאנה גיי האגרסיבי מאברטון, שלא נותן לרכות להשתלט על החברים שלו.
מדובר בקבוצה גדולה של שחקנים שמגיעים מקבוצות חזקות באירופה, בהן הם מקבלים דקות ותפקיד משמעותי. קחו למשל שם פחות מוכר כמו המגן השמאלי יוסוף סבאלי. הוא היה פשוט יוצא מן הכלל נגד פולין, והוא ידע היטב מה דרוש ממנו בזכות הניסיון שצבר בבורדו והביא איתו.
וכמובן, אף פעם לא מזיק להחזיק סופרסטאר בסגל. כל שלישיית ההתקפה של ליברפול הגיעה למונדיאל הזה. מוחמד סלאח הוא המשענת, הלב והנשמה של מצרים. רוברטו פירמינו נאבק על מקום בהרכב ברזיל. ובסנגל, סאדיו מאנה, שחקן עם גרף התקדמות מדהים, הוא המוח של ההתקפה. מבין כל שחקני החלק הקדמי, הוא המפחיד ביותר בזכות הפיניש שיש לו בארסנל.
עכשיו סנגל רק צריכה שכל העסק יחזיק מעמד. לא רק במונדיאל הזה, אלא גם במבט קדימה. היא יכולה לחלום על עוד מונדיאלים, אולי זכייה באליפות היבשת. המגן הימני הפותח מוסא וואגה רק בן 19. חלק ניכר מהחלוצים צעירים גם הם. זו סנגל בגרסה מאיימת במיוחד, אבל גם ההיסטוריה מאיימת. רק אם הכדורגל במדינה סיים את תהליך ההתבגרות ולא יחזור לאחור יקרו שם דברים טובים.
לפנייה לכתב/ת 
