זר לא יבין זאת
פוטין רוכב על דב, גיטרה חשמלית מתחת לחלון, סלק בכל מנה, חדרי בריחה במקום תחנות רכבת – וד"שים לדודה בנתניה. יאיר קטן לא יודע איך לאכול את רוסיה
רוסיה היא עולם אחר לעומת כל מה שכדור הארץ מציע. נהרות של אנשים שמדגישים את המפגש בין אירופה לאסיה במראה המיוחד שלהם, ארכיטקטורה עוצרת נשימה, ואפילו לרחובות יש אופי משלהם, לא רק לתושבים.
אבל אחרי הפתיח המשתפך והפיוטי, צריך גם להודות באמת – רוסיה מוזרה בטירוף. אחרי מעט יותר משבוע במוסקבה ובסנט פטרסבורג, הנה כמה נקודות שחשבנו שכדאי לחלוק איתכם.
פוטין
טוב, חייבים להתחיל מכאן. אין ספק שמדובר בהערצה למנהיג בקנה מידה יוצא דופן, אבל זה לא מתבטא בצורה קים־ג'ונג־אונית. הרוסים מצטיינים בהפצת התמונות שלו גם על ביגוד וכלים שונים, והחלק המשונה ביותר הוא מגוון הצילומים שלו עם חיות. נשיא רוסיה מקדיש לא מעט לנושא, לפי הכמות שראינו, ואפשר לבחור בין פוטין רוכב על דב, פוטין מאכיל עגל בבקבוק, פוטין מתחבק עם כלב, והאהובה עלינו - פוטין מלטף גור נמרים שנראה די סבבה עם כל הסיפור הזה.
פסלים
קטע שיכול להיות מעט מאיים, אבל בסך הכל נותן טאץ' מיוחד לערים הגדולות, הוא הנטייה הרוסית לכבד את האנשים הנערצים בפסלים עצומים בגובהם. זה לא רק לנין שמתנשא בגאון מול אצטדיון לוז'ניקי, אלא גם קדושים, סופרים ומשוררים שמקבלים חתיכת מונומנט, ויש הרבה כאלה כאן. את התגובה לפסלים הללו אפשר לחלק לשניים, כדלהלן: זו של תיירים שלא קוראים מילה ברוסית ואיש לא חשב לסייע להם עם איזה שלט קטן בשפה אחרת שמציין מי האדם ("וואו, איזה אדם מזוקן מעניין מברונזה, בואו נצטלם מתחתיו"), וזו של מקומיים ("מה זאת אומרת מי זה? תתביישו").
נתניה
עזבו את המחלוקת על ירושלים. אם משרד החוץ הרוסי היה עורך משאל בקרב יהודי המדינה, סביר להניח שהם היו דורשים את הצבת השגרירות בנתניה. פגשנו כבר לא מעט יהודים כאן, ויותר מפעם אחת השיחה התנהלה ככה:
"וור אר יו פרום?"
"ווי אר פרום יזראל".
"אוווו, שלום, שלום. נתניה?"
מרתק. לכל אחד, כך נדמה, יש דודה שמתגוררת שם ופעם הוא ביקר אותה או מתכוון לעשות זאת. אתם על המפה, החבר'ה מדורה.
מוזיקה
אמני רחוב הם כיף גדול, עד שמגיע הרגע שבו אתה מתמקם בחדר המלון המפנק שלך, נרגע לשנייה ואז מגלה שאחד מהם התמקם מתחת לחלון. ולא סתם אחד, אלא הנודניק עם
הגיטרה החשמלית שכמובן למד את הסולו המאוס בהיסטוריה שכל גיטריסט מתאמן עליו בשיעור הראשון (גארי מור, Still got the blues, אל תתווכחו). גם אלו שמנגנים ברכבת התחתית בדרך כלל בוחרים בקטעי סינתיסייזר דיכאוניים, ועוד לא מצאנו אחד שיעשה קצת שמח עם חומר מיוחד. וברדיו? אם לא שומעים מוזיקה מקומית, המצב רע – המוזיקה הלועזית, וד"ש לטוני פיין, היא בדרך כלל גרסאות כיסוי א־י־ו־מ־ו־ת לשירי פופ משני העשורים האחרונים, או קטעי דאנס־פופ מאוסים.
סלק
כנראה שבנקודה מסוימת במהלך ההיסטוריה מומחה קולינריה עם כוח פוליטי הגיע לאזור, התאהב בסלק והחליט לכפות אותו על הסביבה. נמצא בכל תפריט וכתוספת למנות רבות, גם אם הקשר מקרי בהחלט.
כתובות
אוף. נושא כאוב. יותר מדי אנחנו נתקלים בחוסר היגיון מוחלט הנוגע לניווט והתמצאות. כששאלתי חבר שמכיר את האזור למה לעזאזל אנחנו כל הזמן מגיעים למקום הלא נכון בסנט פטרסבורג במקום לחזור למלון, הוא הסביר: "העיר הזו לא נבנתה לתיירות". כתובות מופיעות פעמיים, כי הרי למה לא – אחת לאזור הזה ואחת לשכונה ההיא. מה, זה לא מובן מאליו?
ועניין תחנות הרכבת במוסקבה כמעט הוביל למשבר נפשי. הנה קטע קטן מהתכתבות עם אחראית מקומית על הנושא אחרי שנכשלנו בניסיון לאתר אחת מהן: "האם אפשר לשאול אם הגעתם לתחנת הרכבת אוקטיאברסקאיה או לתחנת המטרו אוקטיאברסקאיה? אין תחנת רכבת בשם קומסומולסקאיה במוסקבה, אבל בתוך תחנת המטרו קומסומולסקאיה נמצאת תחנת הרכבת אוקטיאברסקאיה". אחרי שניסיתי לפענח את זה, נשארתי מפורקסקאיה.
אבטחה
שמעו, אנחנו מסירים את הכובע (עם הפרווה, בסגנון הרוסי, שלא כדאי לחבוש עכשיו בחום הזה אבל המון אוהדים בוחרים בו בגלל הקטע) בפני כוחות הביטחון. הם פזורים בכמויות גדולות ברחובות ונותנים לחגוג ולהתפרע בלי שיופר הסדר. רק שבאבטחה כמו שאנחנו חווים בכניסה לאצטדיונים עוד לא נתקלנו: לא מספיק לשלוף את המחשב הנייד והטלפון – צריך גם להדליק אותם כדי להוכיח שהם אמיתיים, והשיא היה כאשר עיתונאי מקומי שעמד לפניי בתור נאלץ להוציא את הספר שהביא איתו ולדפדף בו כדי להראות למאבטחת שלא חבוי שם שום דבר מסוכן.
אנגליה
והשאלה הבוערת ביותר: האם כל האוהדים האנגלים נסעו מראש לערים המרוחקות בהן משחקת נבחרתם? שבוע שלם, ועוד לא ראינו בשתי ערי הענק האלה אפילו אנגלי אחד, והם בדרך כלל בולטים מאוד באירועים האלה.
לפנייה לכתב/ת 
