ערום כולו: קנאוסגורד כותב גבריות אחרת
בספר הרביעי בסדרה האוטוביוגרפית שלו, קרל אובה קנאוסגורד מגיע לשיא עיסוקו במיניות. בפירוט אובססיבי של חוויותיו מגיל 18, הוא מכיר בגבר הקדמוני שבו ולא מוכן להדחיק דבר
170 עמודים אל תוך "לרקוד בחשכה" – החלק הרביעי בסדרה האוטוביוגרפית "המאבק שלי" – מנסה קרל אובה קנאוסגורד הצעיר להשיג מכונת כתיבה עבור עבודתו החדשה כמבקר תקליטים. כשהוא מבקש מאימו עזרה, הוא מופתע לגלות שלאביו הייתה מכונת כתיבה, ומתקשה להאמין שהשתמש בה, כך מתברר, גם כדי לכתוב שירה. ההשתאות של קנאוסגורד לנוכח האפשרות שאותו גבר גס ואיום שהתעלל בו בילדותו התעניין בשירה רומנטית ואף חטא בכתיבה, הוא רגע חשוב בהבנת המעשה הספרותי שלו. אם הגבר שקרל אובה הצעיר נידון להיות כשיתבגר הוא בן דמותו של אביו, הרי שעבורו הספרות היא מעשה של התנגדות.
קנאוסגורד ממקם את "לרקוד בחשכה" על המדף לצד "ספרים על גברים צעירים שלא השתלבו בחברה, שרצו יותר משגרה בחיים, רצו יותר ממשפחה - בקיצור, גברים צעירים שסלדו מהבורגנות וחיפשו את החופש. הם נסעו בעולם, שתו לשוכרה, קראו וחלמו על האהבה הגדולה או על הרומן הגדול". קרל אובה בן ה-18 חולם על אותם דברים שחלמו עליהם צ'רלס בוקובסקי, ג'. ד. סלינג'ר, ג'ק קרואק ועוד סופרים עם שמות סקנדינביים שוברי שיניים, וכמוהם גם הוא מנסה להשיג את חלומותיו באמצעות אלכוהול ורדיפה אחרי בנות. הוא שותה המון, עד כדי איבוד זיכרון, וכמו בן 18 טיפוסי מודד את כל חוויות העולם באמצעות הזין.
העיסוק המתמשך של קנאוסגורד בגבריות ובמיניות שלו, שמגיע לשיא ב"לרקוד בחשכה", ממצב אותו בעמדה ייחודית בתוך השיח העכשווי על גבריות, שנוטה לגלוש למחוזות מטופשים. בצידו האחד של השיח הזה ניצב זקוף גבר כוחני, דכאן, שמוק סדרתי שמונחה על ידי תחושת "מגיע לי" שאיכשהו תמיד חוזרת אל חלציו הבוערים. בצד השני עומד, ואולי נשען כפוף, הגבר החדש – רגיש, חשוף, פסיבי, מלא אשמה ובעיקר מיוסר מאוד. "הקץ לתשוקות!" הוא יכריז על ספת הפסיכולוג, ושם יפנה לחיטוט בלתי פוסק בפצעיו ובמכאוביו.
הספרות, כדרכה, הייתה שם קודם. מחד כותבים כמו מישל וולבק, פיליפ רות, דן בן־אמוץ ועוד רבים אחרים – שמציגים גייזר מתפרץ של מיניות גברית בלתי מתנצלת, נוטפת און וטסטוסטרון, לעיתים נרקיסיסטית ופוגענית. גם סדקים ופצעים יש שם, אבל הם לא זוכים לטיפול באור היום, שהרי הגברים כידוע, בוכים בלילה. מאידך – ומעניין שכל הדוגמאות שעלו בזיכרוני הן של כותבים יהודים – סופרים כמו ג'ונתן ספרן פויר, אתגר קרת ודויד גרוסמן, שמציעים רקוויאם לליבידו הגברי ומתארים דמויות של גברים רגישים ומתייסרים, שלא לומר מסורסים, שמוותרים על מעטה הגבריות שלהם, ומאפשרים לאיזו אמת ילדית לבקוע מהם.
הדמות הזו של הגבר הפצוע, הפגום, מתעתעת. המיניות שלו כמעט בלתי נראית, המאוויים הגופניים כאילו מוגלים לטובת אלה הרגשיים, אבל האמת היא שהליבידו הגברי עדיין שם. רק שעכשיו יש לו שמות חדשים. בווידוי המתערטל שלו הגבר מקלף את עורו, מתוודה על כישלונותיו וחטאיו, אבל לרוב, הווידוי הוא קצה לקיחת האחריות שלו. כשיאיר, גיבור "שתהיי לי הסכין" של גרוסמן, מגיש לקורא את קרביו, הוא מבקש להיגאל על ידי הווידוי; וזה אכן קורה כשמרים, משאת נפשו, מצילה אותו בסוף הספר מן התהום שצלל לתוכה. הגבר הרגיש והמיוסר אינו צריך לעשות דבר, רק להודות בחטאיו באותה אשמה מתפנקת, ובסוף הדרך תחכה לו האישה הנכונה – ועימה הגאולה. אם להשתמש בטרמינולוגיה מקומית: אם יורים, צריך גם לבכות תוך כדי.
בין הקצוות האלה, קנאוסגורד מציע אופציה אחרת. הוא מכיר בניאנדרתל שבתוכו ("לעיתים קרובות תפסתי את עצמי משתוקק לחזור שוב לתקופת האבן, כדי שאוכל לצאת עם אלה בידי, לחבוט בראשה של האישה הראשונה שאמצא ולגרור אותה הביתה, שם אוכל לעשות בה כרצוני") ומתמודד איתו מבלי להדחיק. בכלל, הדחקה היא מושג זר בעולמו של קנאוסגורד. אם הגבר הפגיע נמצא במצב של גלות מגופו, הרי שהכתיבה הכל־חושית של קנאוסגורד בסדרת "המאבק שלי" – ובייחוד ב"לרקוד בחשכה" – עושה את ההפך המוחלט. קנאוסגורד הוא שוכן קבע של החוויה עצמה; בכתיבה ההיפר־ריאליסטית, המיקרוסקופית, האובססיבית שלו הוא מגיע הכי קרוב שאפשר. קרל אובה הצעיר, עדיין בתול, נקרע בין הרצון העז שלו לשכב עם מישהי – כל אחת – ובין השפיכה המוקדמת שמקלקלת לו את התוכניות כל פעם. האין־אונות של קנאוסגורד, משונה לומר, היא מלאת און וכוח חיים ליבידינלי. "כמות שווה של חולשה ותשוקה מתפשטות בגופי, כמות שווה של חוסר אונים ואון, כי ככל שיחלוף יותר זמן עד שאשכב עם מישהי, כן יגבר הפחד שלי". קרל אובה מנסה שוב ושוב ושוב, וגומר כל פעם בתחתונים. וההתעקשות שלו לתאר כל אחת ואחת מהתבוסות המרות האלה היא המאבק על הליבידו שלו. הוא לא מסתיר דבר, הוא לא מייפה, הוא לא מתכוון לייצר ריגוש ארוטי, הוא פשוט מנסה, עד שיצליח.
הכנות המצמיתה של קנאוסגורד מעלה גם את שאלת הווידוי והגאולה. שהרי מה הוא עושה אם לא להתפשט לחלוטין ולהתוודות על
חטאיו, מתוך תקווה שבכך יגאל את עצמו וגמרנו. אלא שבעצם ממדיו האדירים של המאבק של קנאוסגורד יש לקיחת אחריות. הוא מבין שאין מישהו אחר, הוא היחיד שיכול לקחת אחריות על חייו ולכתוב אותם, הוא היחיד שיכול להביא גאולה לחייו, או לפחות לנסות. קנאוסגורד מאפשר לעצמו להישבר, אבל מבין שמי שיצטרך לתקן בסופו של דבר זה הוא, כי אין אף אחד אחר שיחכה לו בסוף הדרך. פרויקט האיתנים הזה, מאבק חייו של קנאוסגורד, הוא הניסיון לברר איך להיות גבר בעולם, כנגזרת של השאלה העמוקה יותר – איך להיות אדם בעולם. הוא לא רק מאמין בכוחה הגואל של הספרות, אלא בכך שאין שום אפשרות אחרת מלבדה. במאבק שלו הוא מצליח לברוא ולקיים את תיבת התהודה של הגוף ושל הנפש, שהיא הספרות במלוא אונה, החיים במלוא עוצמתם.
"לרקוד בחשכה", קרל אובה קנאוסגורד, מנורווגית: דנה כספי, מודן, 468 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".
