לא רק נתונים: אלו האנשים שמוותרים על תרופות כי אין להם כסף

"שכחתי מה הטעם של עוף"

מלכה בת ה-62, גרושה ללא ילדים מאזור ירושלים סובלת מילדות מאסטמה. "אין לי משפחה. זה רק אני והכלבה שלי לבד בעולם", היא משתפת. מלכה, אשר מתקיימת מקצבה חודשית של ביטוח לאומי בסך של 2,200 שקלים, מטופלת בתרופות נגד דיכאון וחרדה. היא מתארת כי עלות התרופות להן היא זקוקה היא 220 שקלים בחודש. "אין לי את הסכום הזה", היא מציינת בייאוש, "זה או לאכול או לקחת תרופה נגד חרדה. זו בחירה נוראית.

"ירדתי 18 קילו כי אין לי מה לאכול. אני אוכלת רק מה שאפשר לקנות בזול – לוקחת פתיתים ושמה קצת פטרוזיליה שיהיה טעים. שכחתי מה הטעם של עוף. יש לי אנמיה וחוסר בברזל כי אני כמעט לא אוכלת חלבון".

"כשאין איך להגיע לבית תמחוי אני אוכל מפח האשפה"(צילום: מוטי קמחי)

היא מספרת על היום יום שלה: "אין דבר כזה אצלי מותרות. רק מה שצריך – חשבונות, אוכל, חשמל. תרופות זה מותרות. זה משהו שעוזר לך בעתיד. אני דואגת לגבי היום כי המדינה לא דואגת במקומי. לפוליטיקאים יותר חשוב איפה יהיה האירוויזיון".

"בקרוב יהיו בחירות אז נהיה שווים יותר"

יצחק פרידמן בן ה-79 לא מרגיש שהוא צריך להסתתר מאחורי שם בדוי כדי לספר על המציאות הקודרת של מצוקה כלכלית שאינה מאפשרת לו לרכוש את התרופות להן הוא זקוק. "אין לי סיבה להתבייש בזה שחליתי. אני לא גנבתי את המחלות שלי, הן נפלו עליי. אם המילים שלי ייגעו במישהו אז אני את שלי עשיתי. אין בזה בושה", הוא מסביר.

"כשנגמר האוכל אני יוצאת לרחוב ומבקשת עזרה"(צילום: גיל יוחנן)

המצב הרפואי של יצחק לא מאפשר לו לאכול אוכל מוצק. המזון הרפואי שהוא זקוק לו עולה 1,300 שקלים בחודש. בנוסף לכך הוא נדרש לשלם כ-600 שקלים על תרופות. לדבריו, אם לא היה מקבל סיוע מעמותת "חברים לרפואה", עמותה שמקבלת תרומות של תרופות ומנתבת אותם לחולים מעוטי יכולת כלכלית, מצבו היה "רע ומר", כלשונו.

"לפני שהגעתי לעמותה חייתי מהיד לפה. בחיים לא האמנתי שאזדקק לעזרה. עד גיל 50 עוד שירתתי במילואים. אנחנו, האזרחים הוותיקים, קיבלנו לאחרונה תוספת של שישה שקלים לקצבה. זו סטירה לפנים. זו תוספת שהיא בושה. בקרוב יהיו בחירות אז נהיה שווים קצת יותר מששת השקלים הללו".

"ויתורים? אני לא יודעת מה זה לא לוותר"

ג' היא אלמנה אשר מגדלת את תשעת ילדיה בגפה. בנה הצעיר בן ה-11 סובל ממחלה ניוונית שבגינה הוא ניזון באופן קבוע באמצעות זונדה. ג' עצמה חולה בסוכרת, אך מתארת כי הכסף שהיא מקבלת מביטוח לאומי לא מספיק כדי לממן גם את הטיפול הרפואי שלה וגם של בנה. "ויתרתי מיליון פעם על תרופות בשבילו", היא מציינת, "האוכל שלו עולה הרבה כסף. כשנגמר לי הכסף לאוכל אני יוצאת לרחוב ומבקשת עזרה. אני שורדת רק בזכות טוב הלב של אנשים".

"ויתורים? אני לא יודעת מה זה לא לוותר על משהו. אני לא זוכרת מה הטעם של בשר או דגים. מתחילת השבוע אני בלי חשמל. אין לי סלולרי. הבן שלי הוא לפני הכל".

"חיים כמו חיות"(צילום: עידו ארז)

"חושבת פעמיים לפני שאני עולה לאוטובוס"

מ' עובדת כמנקה ומשתכרת כ-5,000 שקלים בחודש. ההוצאות הרפואיות על בתה אשר מונשמת באופן מלאכותי מגיעות לכ-1,500 שקלים בחודש. מ' מתארת כי "מעולם לא התלבטתי האם להוציא את הכסף שאין לי על הבת שלי או על דברים אחרים כי אין דבר יותר חשוב ממנה. אין אצלי דבר כזה שנקרא מותרות. אני לא יושבת בבתי קפה ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי בחופשה. אני חושבת פעמיים האם לעלות לאוטובוס כי כל שקל מחושב אצלנו, אחרת לא היה לי איך להאכיל את הילדה שלי".

ע' בן ה-64 זקוק לתרופות בשל דלקות הפרקים הכרוניות מהן הוא סובל. רעייתו עיוורת מזה 9 שנים ורופאיה נאלצו לכרות את גפיה התחתונות בשל מחלת הסוכרת ממנה היא סובלת. ע' מתאר כי אין לו די כסף כדי לממן את התרופות שהוא ורעייתו זקוקים להן: "אני מוותר בשבילה על תרופות כי המצב שלה חמור יותר.

"זה אולי עצוב לשמוע אבל זו המציאות שלנו. אני נוסע במיוחד לתל אביב כדי לאכול פעם ביום בבית תמחוי שנותן ארוחות בתמורה לשקל אחד. אם אין לי איך להגיע אני אוכל מפחי אשפה, כמו חתולה. התרופה שלי עולה 200 שקלים בחודש. אין לי את הכסף עבורה. אם לא הייתי מקבל אותה מעמותת 'חברים לרפואה' פשוט לא הייתי לוקח אותה. עצוב זו לא מילה. אנחנו חיים כמו חיות".

גרף סקר למ"ס

"מפחיד כמה אנשים צריכים להתלבט בין אוכל ותרופות"

ברוך ליברמן הוא מנכ"ל עמותת "חברים לרפואה". את המציאות המדכדכת של נזקקים המוותרים על טיפול רפואי בשל דחק כלכלי הוא פוגש בכל יום: "זה מפחיד לחשוב כמה אנשים בישראלים צריכים להתלבט בין אוכל ותרופות. אנחנו נותנים תרופות ל-4,500 נזקקים בחודש. אלו אנשים שאין להם 15 שקלים כדי לממן תרופה. לרובם אפילו אין כסף להגיע אלינו באוטובוס. לרוב האנשים אנחנו מביאים את התרופות עד הבית".