שתף קטע נבחר

"האמא צרחה: 'איפה הילד שלי?' אין ילד שלה"

ברכה כהן עלתה מתימן ובנתה את ביתה בעשר אצבעותיה. היא מספרת על שנותיה הראשונות בארץ, כיצד עבדה לפרנסת המשפחה במשק בית, התחתנה וילדה בגיל צעיר, ואיך היתה עדה לחטיפת תינוק בבית הילדים. במסגרת שיתוף פעולה בין ynet מעורבות למרכז הבינתחומי בהרצליה, נביא כאן מדי שבוע סיפורים וקולות של קהילות, שקולן לא תמיד נשמע בחברה הישראלית. צפו

"נולדתי ב-1939 בתימן, באל-ביידא. עזבנו את הבתים, עזבנו את כל מה שיש לנו, אבל עלינו, שמחנו שעלינו למדינה". כך מספרת הזמרת ברכה כהן על תחילת דרכה בישראל.

 

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

"שמו לנו צריפים בתוך יער", היא מפרטת. "בלילה תשמעי את השועלים מסביב". על לימודים בבית ספר ויתרה לטובת החובה לסייע בפרנסת הבית במשק בית.

 

בהמשך הראיון היא מתארת חוויה קשה לה הייתה עדה בבית התינוקות, כאשר ליוותה אם לתינוקת שאמה יילדה: "ערב אחד באנו, יש במיטה, הילדה שלה וילד אחד בן שלושה חודשים. כל אחת הניקה את התינוק שלה, כיסתה אותו, ישן, הלכנו הביתה. אנחנו, הראשונות הגענו בבוקר, זאת שאצלנו בזה... מוציאה את הילדה שלה, מניקה אותה.

 

זאת באה, איפה הילד שלי, איפה הילד שלי, איפה הילד שלי? אין ילד שלה. צרחה". היא מתארת כיצד מילטו את התינוקת ומסכמת: "תשמעי, גנבות היו..זה לא יאומן,

אי אפשר אפילו להאמין איך דבר כזה".

 

לאחר שהתחתנה בגיל 16 והביאה לעולם ילדים, פצחה בקריירה מפוארת של זמרת חתונות מוכרת בארץ ובאמצעות האינטרט שמה הגיע חזרה עד לארץ מוצאה, תימן.

 

סיפורה של ברכה הוא חלק מתמונת הפסיפס של החברה הישראלית, שלעיתים אנו שוכחים לראות את החלקים האנושיים בה, במיוחד אלו הפחות מוכרים. מתוך ההכרה הזו, לכבוד שנת העצמאות ה-70 של ישראל, יצאו כ-150 סטודנטים מכל בתי הספר במרכז הבינתחומי הרצליה, לספר את הסיפור הזה.

 

סיפורים קודמים שהוצגו בפרויקט:

בת 13, לבד, באוטובוס עם מחבלים

"היא קראה לי אילנה, ואני רציתי להתנער מעצמי"

"תגידי, למה לא כל החרדים כמוך?"

"בין העמים ה'יהודי' וה'ערבי', אין סכסוך"

"אני מגדלת אותה כ'יהלי' לא כ'תסמונת דאון'"

"מי היה נותן לנו סיכויים ב-48'?"

"כולם אותו דבר, כאילו ייצרו אותם בפס ייצור"

 

במסגרת הפרויקט, שנקרא "מעשה ב-70", הם אספו 70 סיפורים אנושיים, אישיים ומרגשים ב-70 סרטונים קצרים, שצולמו באמצעות הטלפונים הסלולריים של הסטודנטים. המיזם נולד כחלום שדחפו ד"ר עדי קול, דיקנית הסטודנטים והבוגרים, ופרופ' אלון רוזן, מרצה וחוקר בבית ספר אפי ארזי למדעי המחשב, בשיתוף עם מיזם 'דיבור אחר'.

 

מטרת הסרטונים היא לתת במה וקול למגוון רחב של קהילות, אוכלוסיות וזהויות בחברה הישראלית - גם כאלה שבדרך כלל קולן אינו נשמע וסיפורן פחות מוכר. הסרטונים מציגים סיפורים מרגשים ואותנטיים על אזרחים שונים במדינה - יהודים, נוצרים, מוסלמים, מכל חתכי הגיל, המוצא והעדה. המפגש מאפשר לצופים להיחשף לנקודות המבט השונות בחברה הישראלית, להכיר את המרכיבים אותה וליהנות מהפסיפס החברתי המגוון.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים