בשבוע שעבר הגיעה לפסטיבל הלייטהאוס בניו ג'רזי ליצג סרט ישראלי חדש בו לקחה חלק. הסרט, "אל תשכחי אותי", של רם נהרי, שתסריטו נכתב על ידי ניתאי גבירץ, מוכיח שקונספט הבלרינה שניתב את דרכה שנים ארוכות, איננו באמת ריאלי. "הסרט", מספרת לנו ברקוביץ', "עוסק בסיפור אהבה בין שני אנשים, וגורם לנו לחשוב שאולי, כדי לזכות באהבה, כדאי שנהיה קצת לא נורמלים”.

הסרט מתאר את היום בחייהם של שני הגיבורים. היום הטוב ביותר בחייו של ניל. חבר הציע לו להצטרף ללהקת הגאראז׳ המצליחה שלו. והיום הגרוע ביותר בחייה של תום. היא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה, המחזור שלה הופיע מחדש, וזה אומר שהיא השמינה. מפגש מקרי בין השניים מוליך לכך שניל מסייע בבריחה של תום מבית החולים. יחד הם נמלטים ממוסדות, משפחות וציפיות חברתיות.

קשה שלא לתהות כמה מהחוויות שאיתן דמותה מתמודדת בסרט, ברקוביץ מכירה גם מחייה שלה.

כילדה טובה טבעון, היא בכלל חלמה להיות רקדנית. "מגיל 4", היא מתארת, "חיי היו הבלט. אחרי פציעה קשה בגיל 20 הבנתי שלא אוכל לרקוד יותר כפי שרציתי והייתי ממש בסוג של דיכאון. לא ידעתי איך להגדיר את עצמי בלי זה”. היא מספרת שאמה פנתה אליה והציעה לה לנסוע לבלות במילאנו. "היא קנתה לי כרטיס, נתנה לי קצת כסף והציעה שאחזור כשהכסף יגמר”.

ברקוביץ טוענת שלדוגמנות הגיעה יומיים אחרי שנחתה בעיר האופנתית ולגמרי במקרה. "לא הייתי ילדה יפה. עד היום אח שלי צוחק שיש לי מזל שפתאום הפכתי לבחורה יפה", היא מספרת. "זה כמו לגלות שיש לך סופר פאוור כי כל החיים עבדתי מאוד קשה כדי להיות מיוחדת. אני זוכרת שישבתי יום אחד בבית קפה וזוג שישב לידי שאל אם אני דוגמנית. עניתי שלא, אבל הוספתי שאשמח להיות. הם לקחו אותי לסוכן, שטען שאני קטנה אבל מיוחדת וכמה שבועות אחרי כבר התחלתי לעבוד ולהרוויח סכומים שאפילו לא חלמתי עליהם".

משם הגיעה ברקוביץ למגוון של עבודות באיטליה, אנגליה, סין ויפן, ואפילו הספיקה להצטלם למגזין "פלייבוי" בחזה חשוף. החיים התובעניים האלו, דווקא לא חשפו אותה לקושי של הדמות אותה היא מגלמת. "כמי שמדגמנת 13 שנה, אני לא יכולה להגיד שהיו לי בעיות אכילה, אבל אני בהחלט יכולה לזהות את הסיפורים האלו. אלו דברים שעליי מעולם לא השפיעו. אני הגעתי לדוגמנות בגיל מבוגר יחסית ולא פעם אמרו לי שאני שמנה מדי ולא לקחתי את זה אישית. ידעתי מה הגבולות שלי ומה תקין בעיני. דווקא בתור רקדנית חוויתי דברים קשים יותר. אני זוכרת את המבטים הכועסים כששתיתי מיץ תפוזים במקום מים. זו רק דוגמא אחת, אבל ראיתי אנשים שנשאבים לזה”.

את הסרט צילמו במחלקה אמיתית להפרעות אכילה וברקוביץ מתארת חיבור חזק עם הבנות. "זו הייתה אינטרקציה אמיתית. אני מתעניינת תמיד באנשים קצת שונים וזה עזר לי כי אני בעצמי שונה”.

את השונות היא מייחסת בעיקר לבחירות שלה ולדרך הלא סטנדרטית שבחרה. "אף פעם לא הייתי כמו כולם. אני לא גרה בארץ כבר 13 שנה, אני מתעסקת בתחום שהוא אמנותי ואני רואה את העולם אחרת. גם רוב החברים שלי הם שונים. כשחושבים על זה לעומק, כולם שונים וצריך לקבל את זה וזה בסדר”.

אחרי שלמדה משחק בלונדון החליטה שהוליווד מחכה לה וגם היום היא בטוחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה. "אני מאוד אוהבת את אל.איי. זו מנטליות שונה. אנשים פחות ישירים, עם הבטחות כמו "איי וויל קול יו" והם לא עושים את זה, אבל לאט לאט בניתי משפחה של חברים ואנשים קרובים. וכל זה לצד הרבה טבע ואוכל בריא ומזג אוויר נהדר”.

לאחרונה כיכבה בפרסומות כמו זו של אורל בי, סירס, קולס, ובימים אלו סיימה לצלם פיילוט שמקווה שיתקבל. "לקום בבוקר ולעשות מה שאני עושה זה כיף”.

היא מפתיעה ומספרת שבלוס אנג’לס האהדה לישראלים גדולה (אפילו) יותר. "הישראליות מעולם לא הפריעה לי. אני מרגישה המון קרבה לישראל בקרב המקומיים. יותר מזה, אני חושבת שאפילו מקבלים אותי יותר כשיודעים שאני ישראלית. אני חושבת", היא מוסיפה, "שגל גדות עשתה לנו שירות טוב. היא פתחה את הדלת לשחקנים ישראלים והוליווד מקבלת אותנו בזרועות פתוחות. אני מקווה להמשיך ככה עם עבודה על הקו", היא מסכמת ומספרת שגם הסרט הישראלי שלה שזכה לאהדה גדולה בניו ג'רזי בסוף השבוע יוקרן בעוד פסטיבלים שונים באיזור ומקווה שהקהל הישראלי יגיע לראות.