ביקורת סרט - "דרייבר": הצד האחר של החברה החרדית
להבדיל מסרטים אחרים שמתמקדים בדמויות של חרדים, "דרייבר" לא עוסק באמונה או באיסורים של החברה הסגורה - אלא בבני אדם ובסיפורים שלהם. במרכזו דרייבר, נהג שמקשר בין מקבצי נדבות לגבירים עשירים, ובתו הקטנה. גם אם לעיתים העלילות המשניות מפוזרות מעט, עדיין מדובר בקסם של סרט
הסיפור והסיפוריות הם נושאיו העיקריים של "דרייבר", סרט הקולנוע הראשון של יהונתן אינדורסקי. הסרט עוסק במהות הסיפור, בתשוקה שמניעה אנשים לשמוע אותו, ובאפקט הרגשי שלו עליהם. בה בעת, הוא משרטט דיוקן לא שגרתי של בני ברק החרדית כטריטוריה שכמו נלקחה מסיפוריו של דיימון ראניון. השילוב הזה, גם אם הוא חורק לעיתים, מהווה את סוד קסמו של הסרט. ואכן, "דרייבר" הוא סרט בעל קסם.
גיבורו של הסרט הוא נחמן רוזומני (משה פולקנפליק), גבר חרדי שמתפרנס מנסיעות ליליות ברחבי בני ברק בחברת שנוררים מזדמנים. העסקה היא כזאת: הוא מצויד במחברת נדירה ובה כתובות של נדבנים ועסקנים מקומיים, ואילו הם, מקבצי התרומות, מביאים עמם סיפור נוגע, שאמור לגרום לאותם גבירים לפתוח את לבם ואת כיסם. בפדיון הם מתחלקים חצי-חצי.
חוץ מזה הוא, נחמן הדרייבר, מטפל בילדה בת תשע (מנואל אלקסלסי ורדי), שנותרה תחת חסותו בנסיבות שהסרט מותיר עלומות עד סופו. מפעם לפעם, בעודו ממתין לשותפיו, הוא מתקשר לטלפון ציבורי ומבקש מעובר האורח האקראי שעונה לספר לו סיפור. אז גם כמו נוטש הסרט את הציר הסיפורי המרכזי ועובר, לרגע קט, אל הדמויות החולפות הללו – קשישה (רות גלר) שהותירה בבית את בעלה הסנילי, או שומר בודד בלונה פארק (דב גליקמן). גם הן, אחרי הכול, סיפור בפני עצמו, אבל לא כעת, לא לעת עתה. בפעם אחרת.
מבחינה זו, של העיסוק בסיפור, "דרייבר" מזכיר את "עישון" (1995), סרטם המצוין של ווין וואנג ופול אוסטר שהתרחש בחנות טבק בברוקלין המשמשת מרכז של מספרי סיפורים. כמוהו, גם "דרייבר" עוסק בקסם שמהלך סיפור טוב, כזה שמלווה בדמעה בקצה העין ועדיף עם הפי-אנד, על קהל המאזינים – צופים, אם תרצו. נחמן רוזומני יודע איך לעבוד עם חבר השנוררים על אופן הגשת הסיפור הבדוי בתכלית, כך שגם ישכנע וגם יביא תמורה כספית – ממש כמו תסריטאי ממולח השותל שורות בפי דמויותיו המומצאות. מכוניתו היא פסטיבל מספרי סיפורים על גלגלים.
וישנו, כמצוין, הדימוי של בני ברק לילית, שמזכירה את עולמו הציורי של דיימון ראניון עם כל אותם מהמרים, נוכלים וגנגסטרים שאכלסו את ניו-יורק של תקופת היובש. במיוחד קשה שלא להיזכר ב"מיס מרקר הקטנה" (שזכה גם לארבעה עיבודים קולנועיים, הראשון שבהם עם שירלי טמפל ב-1934) – שהגיבורה שלו היא ילדה קטנה שאביה המהמר מותיר אותה כפיקדון בידיו של גנגסטר קשוח. נחמן, שחומק עם בתו לחתונות ו"שבעות" על מנת לזכות בסעודות חינם, ובעיקר צמד שותפיו הקלפנים-הלוזרים שרוצים לעשות "מכה" ולהביא שלג מירושלים לבני ברק – נדמים כאילו צמחו מסיפורי הפשע הקטנים שראניון כה היטיב לתאר בשפתו העיתונאית הייחודית.
אינדורסקי, בוגר ביה"ס סם שפיגל, מוכר יותר כאחד מיוצרי "שטיסל" הטלוויזיונית, שבשתי עונותיה הצליחה להפוך את הסביבה החרדית לקרובה יותר בעבור הצופה החילוני. ואומנם, קשה שלא להתייחס אל "דרייבר" במסגרת הגל העכשווי של סרטים ישראליים העוסקים בחברה החרדית (אינדורסקי הוא בוגר ישיבת פוניבז'). אבל בשונה מ"חופשת קיץ", "עיניים פקוחות", "אושפיזין", "למלא את החלל", "תיקון", ולאחרונה גם "האופה מברלין" – סרטו של אינדורסקי אינו עוסק בסוגיות נוקשות של אמונה, מיניות והתבגרות בחברה מסורתית וסגורה, אלא מפתיע בתיאור של עסקי ה"שנור" שאינם שונים מאופני הפרנסה המפוקפקים של כמה מגיבורי "ברנשים וחתיכות".
אם הציר הסיפורי של "דרייבר" לא משומן דיו, הרי זה משום שמערכת היחסים בין האב ובתו (דומה לה נצפתה ממש לאחרונה ב"מנשה", שעסק בגבר חרדי אלמן בברוקלין המנסה לשווא לגדל את בנו בכוחות עצמו) אינה נבנית כהלכה. נדמה כאילו הבת שם רק כדי לקושש את רגשות הצופה, בעיקר כאשר היא מנגנת לבדה באקורדיון בקרן רחוב, והמעשה הצפוי למדיי שהיא נוקטת בו על מנת לזכות בתשומת לבו של אביה אינו מעניק לסרט נפח דרמטי של ממש.
דבר דומה אפשר לומר על דמויותיהם של גביר מקומי ואשתו (יחזקאל לזרוב ויעל אבקסיס). מדובר בזוג חשוך ילדים שבפניו בוחר נחמן לשאת סיפור קורע לב. אבל הסרט אינו מעניק להם שמץ מאותה נדיבות שהיא מנת חלקן של דמויות שוליות יותר, ולמעשה איננו יודעים עליהם דבר. יכול להיות שמטרתו של אינדורסקי הייתה לאפשר לנו לנחש את סיפורם וכמו לייצר אותו בדמיוננו (אחרי הכול, סרטו עוסק במספרי סיפורים) – אבל גם אם כן, נראה כאילו מדובר באילוצי עריכה מאשר בהכרעה מנומקת של ממש.
וכן, קשה שלא למלמל "אנגלופולוס" כאשר נחשף השוט החותם את הסרט – והדברים אינם באים כמחמאה. זהו שוט יפהפה – ממש! – אבל נראה כאילו שייך, ובכן, לסיפור אחר. כזה שלקוח מעולמו של גדול במאי יוון, שגם סרטיו העצומים ("מסע השחקנים", "נוף בערפל") עסקו הלוא בשורשי הסיפור, במיתולוגיה.
ועם זאת, "דרייבר" הוא סרט שישנם בו רגעים רבים של קסם, וגם צמד שחקנים, פולקנפליק ואלקסלסי ורדי, שמגלמים בחן את דמויות האב ובתו. ביציאה מהאולם התחשק לי לרכוש את קובץ סיפורי דרייבר. ממש חבל שאין כזה.
