האנשים שאוכלים מסמרים וטובלים יד בחומצה
באינדונזיה מנסים להחיות את אומנות ה"דבוס", שבה הלוחמים – בין השאר – קודחים בעצמם והולכים על קוצים: "כשבאמת מאמינים באל, הוא שומר עליך". הצופים לא בטוחים אם לצלם או לברוח
מוליידי מכניס מסמר לתוך הנחיר שלו ומשאיר אותו תקוע בפניו. בשביל כמה מהצופים שְמוטי-הלסת זה מספיק והם מסתלקים, אבל למוליידי לא די בכך. הוא דבק ב"דֶּבּוּס", מסורת אינדונזית המשלבת אומנויות לחימה ופגיעה עצמית מגוחכת-משהו. כשברקע נשמעת מנגינת היפנוזה של תוף וחליל הוא ניגש לצלחת מלאה מסמרים ותוחב חופן שלהם, כך נראה, לתוך פיו ובולע אותם. אחר כך הוא פותח את הפה ומוציא את לשונו כדי להסיר ספקות שאולי מקננים בצופים.
רבים שאינם נמנים עם המחזיקים באמונות תפלות באינדונזיה יפטרו בבוז את אומנות ה"דבוס", ויאמרו שמדובר בהונאה ואחיזת עיניים, אבל העוסקים בה מתעקשים כי התערבות אלוהית היא שחוסכת מהם את הנסיעה לבית החולים. "דבוס זה דבר אמיתי, עם דם אמיתי ומצ'טות אמיתיות. אין טריקים", טוען מוליידי, בן 50. הוא מסרב להסביר כיצד הגוף שלו מסוגל לעכל ולפלוט את המסמרים, ואומר כי מדובר בסוד. "הם יכולים לצאת בעוד כמה ימים והם יכולים גם להישאר שם, תלוי במצב הרוח שלי", הוא צוחק.
כדי שלא להישאר מאחור, לוחם אחר מקרב מקדחה חשמלית בעלת קצה קהה אל לשונו, ואחר מתהלך על קוצי במבוק. בסמוך להם מכה פטיש בקצהו של מקל ארוך הנלחץ – כך נראה – על בטנו של לוחם אחר. צרחה אדירה בוקעת מגרונו.
יש אנשי דת מוסלמים הטוענים שהמסורת הזו אסורה באיסלאם משום שהיא קשורה לאמונות טפלות. בעבר נפצעו לוחמים באורח קשה, ואשתקד אושפזו כמה גברים אחרי שטבלו את ידיהם בחומצה בהוראת המאסטר שלהם, שטען כי הוא מסוגל להפוך אותם לבלתי פגיעים.
"המסמרים? אולי ייצאו בעוד כמה ימים, תלוי במצב הרוח שלי"(צילום: AFP)
ה"דבוס" נולדה במאה ה-16, במהלך תקופת שלטונו של הסולטן הראשון של ממלכת בנטן. בעבר הייתה האומנות הזו מופע בידור מועדף בחתונות ובחגיגות מסוגים אחרים. המופע מתחיל בסדרת פעולות מתחום אומנויות הלחימה ובתפילות למרומים כדי לזכות בהגנה מפציעה.
אומן הדבוס אריס אפנדי, למשל, מעמיד את ההגנה הזו במבחן: הוא ניגש אל אומן לחימה אחר כשהוא חמוש במצ'טה. הוא מזמר תפילה ומנגב קצת דם מהזרוע של חברו הלוחם. על הזרוע נחשפת פציעה קלה. "כשאנחנו משמיעים את התפילה הגוף שלנו מתכסה באנרגיה עדינה ובלתי נראית המספקת לנו הגנה", הוא אומר במרכז האימונים בבנדונג, כ-150 קילומטר מדרום לבירה ג'קרטה.
"אני יכולה רק לדמיין כמה זה כואב". אומן דבוס בפעולה(צילום: AFP)
המשקיפים אינם יודעים אם לצלם את המחזה או להסיט את מבטם. "יש לי עור ברווז כי זה קיצוני כל כך", אומרת רוהנה רוסדיאני, צופה בת 37. "הם אכלו מסמרים וקדחו בבטן שלהם כאילו הם בונים בית. אני יכולה לדמיין כמה זה כואב לחתוך לעצמך את העור רק מעט, שלא לדבר על מצב שבו אתה מנקב ומחורר אותו".
הממשלה המקומית של מחוז בנטן מנסה לעורר מחדש את העניין במסורת הזו, שהולכת ומתפוגגת. בשנה שעברה היא קיימה אירוע שבו השתתפו יותר מ-5,000 לוחמים העוסקים בדבוס – מספר שיא. עם זאת, עתידה של המסורת אינו מובטח: המשכורות הנמוכות מניאות רבים מלהתמסר לה ולהפוך אותה לעבודה במשרה מלאה. "הלוחמים עושים את זה בגלל התשוקה. אי אפשר לחיות מזה", מסביר אפנדי.
(צילום: AFP)
אפנדי מתעקש שכדי להיות בלתי פגיע – יש צורך באמונה חסרת פשרות באל. "ככל שאדם מתמסר יותר לאל, ככה האנרגיה שלו חזקה יותר", הוא אומר. "האנרגיה הזאת הופכת לבלאגן ברגע שמישהו מהסס".
לפנייה לכתב/ת 
מה הסוד? "הגוף מעכל את המסמרים"
צילום: AFP
מומלצים
