אולי בלי ערפאת?

כל עוד ההסלמה באלימות לא גוררת התפוצצות כללית, הפלסטינים ואנחנו נסבול מהקזת דם איטית ומכאיבה. היוזמה לאלימות היא שלהם, ונדמה שהפרטנר, ערפאת, לא סובל. הקזת דם איטית היא לא אינטרס של הקיצונים, לא אצלנו ולא אצלם. הקיצונים שאפו וימשיכו לשאוף להתלקחות כללית. לעומת זאת התשה, כל עוד היא לא מובילה להתלקחות, מעייפת את שני הצדדים ויש סיכוי טוב שהיא תוליך גם את הפלסטינים, שהתעקשו על שרון במקום ברק, לפשרה מתוך תשישות.
ורק ערפאת לא מתעייף. ערפאת, ככה זה נראה, מתקיים בעיקר בתחום העמימות שבין שלום למלחמה. הוא המבטיח שלא יכול לקיים. הוא אוחז בדימויו הפופוליסטי-מהפכני, צ'ה-גווארה בכאפייה, רק כל עוד "המהפכה" נמשכת. הויתור הסופי על חיסול ישראל, כמו ההתנערות השלמה מהבטחת השלום עם ישראל, שניהם כנראה בלתי אפשריים בשבילו. ערפאת הוא פופוליסט. הפופולריות שלו, הזיהוי שלו עם המאבק, הם שהופכו אותו לחסין מפני מאבקים פנימיים, למנהיג הבלתי מעורער. מחנה השלום נהג עד עכשיו לחשוב שזה מה שהופך אותו ל"פרטנר" שאין בלתו. שבלעדיו יפול השלטון לידי הרחוב, לידי החמאס, לידי הקיצונים.
אבל אולי הגיע הזמן לשקול את התפישה הזאת מחדש. מפני שכל עוד הפרטנר נשען על הרחוב ולא להפך, הוא לא יוכל לעשות שלום. האומללות של ההמונים רק מוסיפה זוהר למי שמסמל את המאבק. לכן הוא לא יוכל להחליף את רטוריקת הדם והאש, האפוקליפסה, בניירת משעממת של פשרות לא מלהיבות, בסידורים אפורים של אחרי המהפכה. הוא עומד איתן רק כשהוא מתנדנד בין הבטחה של שלום להבטחה של מלחמה. מלחמה כוללת תפיל אותו, ושלום יפיל אותו.
מי שיכול להגיע לפשרה עם ישראל הוא לא מי שנשען על הרחוב אלא מי שמסוגל להשתלט עליו. לא פופוליסט, אלא צנטרליסט. לא מי שפופולרי במסגד אלא מי ששולט במנגנון. מי שמסוגל לרסן שינאה, לא מי שניזון ממנה. לכן אולי לא מפתיע שלא הרטוריקה הלוחמנית של ערפאת עצמו, ולא לשון הצדק ההיסטורי של חנאן עשרווי והאינטליגנציה הפלסטינית פותחות פתח לפשרה. מי שנשמע פרגמטי ומתון יותר מכל השאר הם דווקא רג'וב ודחלאן.
אנשי מנגנון הביטחון כבר הדגימו בעבר את השליטה שלהם במה שנקרא "הרחוב". בשעת הצורך, הם יכולים, כמו שכבר עשו בעבר, להחליף עימאם שהוא מתון מדי או קיצוני מדי לטעמם. עושה רושם, אם כן, שדווקא מי שנשען על כוח הזרוע - דחלאן ורג'וב הם לא מופת של דמוקרטיה ואנינות מוסרית - הוא מי שעשוי להיות פרטנר פרגמטי. מי שהפך למייצג של "רצון העם" - וגם ערפאת הוא לא דמוקרט גדול - כנראה ימשיך ללבות את היצרים שעליהם הוא נשען. אבל אם כוחו של מנגנון הביטחון המסכל אכן הולך וגדל, לטווח הארוך הוא יצטרך להישען על יציבות, לא על מהומות. כוחם של מנגנונים נשען על היררכיה מסודרת ויכולת אכיפה, לא על כאוס. לכן אולי במקום להחזיק אצבעות לערפאת, שלא יאבד את השלטון לרחוב, צריך לקוות שהרחוב יאבד את השלטון למנגנון.
נכון שהיה יותר נעים לעשות שלום עם סאדאת, או עם פרנקלין רוזוולט. נכון שאופני הפעולה של אנשי המנגנון לא ממש עומדים בסטנדרטים של וועדת לנדוי או של מגילת זכויות האדם. אבל במצב הנוכחי, עם הנהגה קיצונית בשני הצדדים, יתכן שרק הרג'ובים והדחלאנים יכולים למנוע את הקזת הדם מלהפוך לשיטפון.